האם מותר לשאול, האם צה”ל הוא צבא מוסרי?


 

פרשת אדם ורטה מככבת כבר למעלה משבועיים בחדשות.  תלמידתו, ספיר סבח, התלוננה אצל מנהל בית הספר, אשר יזם שימוע. מכתבה של התלמידה פורסם בדף הפייסבוק של מיכאל בן ארי , תוך חשיפת  שמה ושם המורה כאחד.

בכיתתה של סבח, מדווח ורטה כמחצית מתלמידים הם בעלי אוריינטציה ימנית חזקה. למרות זאת, בשיח שנוצר בפייסבוק כתגובה למכתבה של סבח, בעיקר בין תלמידיו בהווה של אדם ורטה, ניכר כי רוב התלמידים  הם מלאי הערכה לאופן ההוראה שלו; וכי המעמד שלו כמורה, וכבעל סמכות אינה מרתיעה איש מהם מלהחזיק בדעות המנוגדות לאלו של המורה. חלק לא קטן מהכותבים (מעל 300  תגובות) מביעים תסכול לא רק מן השפה הננקטת בידי סבח ותומכיה, אלא מניסוחים מסיתים כלפי אשכנזים ושמאלנים. השימוש במילים כמו בוגד הקריאה לאבדן אזרחות של מי שדעותיו שונות ובמקרים מסוימים – ניסוחים היוצרים זיקה ברורה בין התוצאה הרצויה מבחינתם, והיא מותו של ורטה ו/או של ‘שמאלנים בוגדים’, צריכים להבהיל את ראשי מערכת החינוך הרבה יותר מן השאלה האם ורטה אמר, או לא אמר, שצה”ל הוא צבא לא מוסרי.

לאחר האזנה כפולה להקלטת השימוע, אינני יכולה שלא להגיב לדברים. עניין אופן עריכת השימוע, משכו (שעה וקצת) , המשתתפים וחלק מתגובות נציגי אורט  ומידת הדיוק שלהם, הן נושא לפוסט אחר.  לפניכם קישור להודעת אורט   (שפורסמה לפני פרסום ההקלטה). השוו והסיקו את מסקנותיהם.

הנושא הבוער בעצמותי כרגע הוא הניסיון המביש, בעיני, להימנע מדיון בבתי הספר בשאלה חשובה כל כך: מוסריותו של צה”ל. מורים בחדר המורים בו אני מלמדת אמרו לי במפורש: אסור לערער על מוסריותו של צה”ל בפני תלמידים. אותם מורים אינם מבינים, כנראה, שהמפתח למוסריותו של צה”ל הוא עצם הדיון המתמשך וחסר הפשרות על מוסריותו של צה”ל. זכותו של כל אדם, ובוודאי זכותו של נוער בפני גיוס, וגם של חיילים בשירות, להתלבט בהגדרת המוסריות של צבא (כלשהו, וזה שלנו), איך מגיעים אליה, ומהי אחריותו של כל אחד מאתנו לשמירת מוסריות זו, במיוחד במקום שמעצם טבעו מעמיד אותם בפני דילמות קשות לעיתים תכופות.

אני באה מבית שכולו שירות למדינה. אבי, שאול כוכבי ז”ל, שרת בתחילה כנוטר ואחר כך בצה”ל, ביחד 27 שנים. אמי, ורדה, תבדל”א וטובים, התייתמה מאביה, שמואל ישעיה ז”ל, שנספה במלון המלך דוד ב-1946). פעולה זו מוזכרת לעיתים רחוקות בתקשורת, בדרך כלל אחת לשנה ביום השנה לפיצוץ, אבל לא תמיד. דיון על מוסריותה של הפעולה לא מתקיים לעולם. למרות האסון שהטיל עליה אחריות לפרנסת המשפחה, שרתה אמי בהגנה כחובשת במלחמת השחרור. כל בני משפחתי שרתו בצבא, ואני עצמי שרתתי שש שנים, בתוכן מלחמת יום כיפור, והשתחררתי בדרגת רס”ל. אני מאמינה לא רק בחובת השירות אלא בעיקר בזכות שנפלה בחלקי לשרת בצה”ל, שהוא בעיני גוף שתפקידו מעבר להגנה על המדינה: יש לו תפקיד ככור היתוך חברתי, וכמספק הזדמנויות קידום.

ועם זאת איני אוטמת את אוזני ועוצמת עיני מול בעיות שונות העולות בהקשר של צה”ל, פעולותיו והתנהלותו הן כצבא לוחם בעל משימות מורכבות, והן כגוף ארגוני גדול, שבו קורות תקלות מסוגים שונים. האם אני מאמינה שהתקלות הן המאפיינות את צה”ל? בהחלט לא. האם אני מוצאת קושי בחלק מהמשימות שהממשלה מטילה על הצבא? בהחלט כן. האם הייתי ממליצה לבני או לבתי להשתמט משירות בגלל אידיאולוגיה זו או אחרת? לא ולא. גם אם המשימה קשה מאוד לביצוע (ראו דוגמת החייל במחסום שעלתה בשימוע,  או לחליפין, חייל ביחידה המפנה מתנחלים) צריך לבצע אותה, ולא להפיל אותה על אחרים. אם המשימה היא בלתי חוקית בעליל, סרב פקודה והיה מוכן להילחם על עמדתך וגם לשאת בתוצאות.

אורט מקפיד לטפח את תלמידיו, לחנך אותם ברוח השירות המשמעותי והקרבי. הם הולכים בעקבות לוחמים, שומעים הרצאות, ומקבלים עידוד אקטיבי להתגייס ליחידות נבחרות ובית ספרם מועלה על נס  כאשר הוא מצליח להעלות את שיעורי הגיוס שלו. אולם לאחר (ורק לאחר) שלימדנו את ילדינו מדוע העם היהודי נמצא בארץ ישראל בזכות ולא בחסד, עלינו לזכור, שהזכות הזו אינה נותנת לנו חסינות לעשות כל דבר בשם ‘אתה בחרתנו’. ולכן עלינו ללמד את ילדינו אמת וחסד וצדק וצדקה מקטנות, ולדון בבעיות מוסר מרגע שהם יודעים לשמוע, בהיקף המתאים וברמה המתאימה לגילם. ואם בכיתה אלף נלמד אותם שאסור לקחת דבר שאינו שלהם, בכיתה י”ב אנחנו יכולים וצריכים ללמד אותם, שבבואם לשרת בצה”ל הם עלולים להיתקל במצבים  שיעמידו בפניהם דילמות מוסריות. לא נוכל להציג בפניהם דוגמא לכל התרחשות אפשרית. אבל עלינו להכין אותם לרעיון הזה. כמשם שילד מתבגר מגלה שהוריו אינם מושלמים ועם זאת להמשיך לכבד ולאהוב אותם, כך נערים שהפכו בגירים צריכים לדעת שצה”ל הנערץ אינו מושלם, ולמרות שרוח צה”ל שואפת גבוה, במציאות קורה שחיילים שלו שוגים, וגם חלק מהמשימות מציגות דילמות מוסריות. חייל צריך לדעת , לדעת שפרט למצבים נדירים ויוצאי דופן חובה עליו למלא את הפקודות, מתוך אימון במפקדיו הישירים כמו גם במפקדיו הבכירים. ועם זאת,  עליו להיות מסוגל לחשוב בביקורתיות, על מנת שידע להבחין באותם מקרים יוצאי דופן.

“אתה צריך להבין”, אמרה הגב’ עטרי לאדם ורטה בדקה ה- 46 לשימוע, “שזה מסוכן לעשות את זה (לומר שצה”ל לא מוסרי, ר.ק) לילדים, שהם לא בוגרים”. “שבעה תלמידים חברים בקבוצה “עוצמה לישראל” של בן ארי. אתה הבנת איזה חומר נפץ אתה משחרר? רימון עם נצרה “. ואני נחרדתי עד מאוד. היאך מעז ורטה לשוחח עם תלמידי י”ב שלו תינוקות תמימים, בנושאים כה בעייתיים; אותם תלמידים אשר בגיל 17 הם כבר יכולים לנהוג ברכב, נשק מסוכן בפני עצמו; בגיל 18, מתיר להם החוק לשתות אלכוהול, ומחייב אותם להתגייס לשירות צבאי, ואף רואה בהם אחראים לכל מעשה פלילי שחלילה יבצעו. הם גם יכולים לבחור לעיריות ולכנסת. בגיל 19  – בשנה הבאה(!) –  יהיו חלקם מפקדים שחיי אדם תלויים בהם. הרעיון, שבעידן שלנו תלמיד בכיתה י”ב, המחובר לכל כלי תקשורת אפשרי, הוא לוח חלק וכי בהגיעו לצבא הוא חף מכל נטייה פוליטית הרי הוא היתממות במקרה הטוב. לסבח, התלמידה שהתלוננה, ללא ספק יש דעה פוליטית והיא מבוטאת דרך הפוסטים שלה ודרך המכתב שלה, שהופנה אמנם לשר החינוך פירון, אך מצא את דרכו חיש קל לפייסבוק של מיכאל בן ארי. פליאה בעיני, איך עלה בידה לכתוב מכתב מנוסח יפה כל כך, לאחר שראיתי את נוסח כתיבתה בחוט התגובות שכבר הוזכר לעיל.

מי, אם לא תלמידי י”ב, זכאים וחייבים לדון בנושא המוסריות של צה”ל? ואיך יתנהל הדיון הזה? בחילופי דברי בלע, כמו אלה המופיעים בפייסבוק של ח”כ לשעבר בן ארי אשר מייצג סיעה עם סדר יום פוליטי ברור? או אולי עדיף דיון מאוזן, אותו ינהלו מורים שעברו הדרכה מתאימה?  “אתה הבנת איזה חומר נפץ אתה משחרר? רימון עם נצרה”. כך עטרי. אוי לנו ואבוי אם תלמידי י”ב שהם אוטוטו בוגרים בפני החוק (או כבר כך) נחשבים בעיני סמנכ”לית רשת אורט ללא-בוגרים. אוי לנו ואבוי אם מי שמביע דעות שאינן נושאות חן בעיני מי, מסומן כבוגד.  כך כונה יצחק רבין ז”ל בטרם הירצחו. אם כך פני הדברים, כדאי שנערוך מחדש את כל תוכניות החינוכיות שלנו, כבר מן הגן.

מי שיעיין היטב בשיח המתנהל (עדיין) בפייסבוק עלול לגלות לחרדתו, שהנערים האלה זורקים  עובדות חלקיות לחלל האויר לגבי ההיסטוריה והזכויות של עם ישראל בארץ ישראל. אולי כדאי היה, שבתי הספר יקדישו מאמצים קבועים לספר לתלמידיהם על תגליות ארכיאולוגיות שמתגלות חדשות לבקרים בכל רחבי הארץ, והמוכיחות שוב ושוב שעם ישראל היה פה כבר לפני הרבה, הרבה שנים. לא ידעתם? זה כנראה בגלל שעל התגליות הללו מדווחים רק בשעות בוקר, כשמאזינים לרדיו קשישים ועקרות בית משועממות. מתי לאחרונה דיווחו על תגלית כזו כאייטם הפותח במהדורת חדשות מרכזית?
אולי היה כדאי, שבתי ספר ידונו עם תלמידיהם בהיבטים השונים של השיח הפוליטי המתנהל פה, לא רק כחלק קטן, אם בכלל, של שיעורי אזרחות? לפני שהם מתגייסים?

 מהו הדיון על מוסריות צה”ל?

ולאחר כל זאת, לאחר שלימדנו שהצגנו את צה”ל, את מורשת הקרב המפוארת שלו, ואת רוח צה”ל   צריך גם לשאול את השאלות בלי פחד: צה”ל מבצע משימות שמטילה עליו הממשלה. האם למפקדי צה”ל בכירים יש זכות, ואולי חובה, לשקול גם את הפן המוסרי של השלכות המשימה. האם במדינה דמוקרטית ישנם מצבים, שבהם חייל בצבא יכול, להעלות נושאים מוסריים שעומדים בדרכו, ובפני מי? מתי מותר לחייל לסרב פקודה ואל פחות מזה, מתי לא, למרות ש.

יש להציג דוגמאות לדילמות אפשריות ולדון  בהן. האם להעלים עיין אם ראית לוחם ביחידה שלך בביזה, גם אם זה רק דבר קטן? מה לגבי חיילים שפנו לעזרה רפואית וקבלו יחס  מזלזל, שעלה בחייהם? מה לגבי טיוחים? אפשר דיון תיאורטי על ההנחיה שמקבלים חיילים אמריקאים בעירק ובאפגניסטן: כשאתם רואים ילד, או אישה בדרכו של הטנק שלכם, תדרסו אותו.  מה לגבי נוהל שכן? מה לגבי הפצצת כפר כנא במלחמת לבנון השניה?  מה באמת קרה שם? מה מכל זה מאפיין את הצבא שלנו ואת מפקדיו, או שזה מצבים יוצאי דופן?

אם אתם, אנשי החינוך, מפחדים שאם תעלו שאלות לדיון, לא תצליחו לשמור בקרב תלמידיכם את האימון בצה”ל ובערכים הנשגבים באמת,  אתם מביעים אי-אמון בעצמכם, ובנוער שלנו. האם האימון שלכם בנוער באמת עד כדי כך קטן?

Advertisements

Leave a Reply

Please log in using one of these methods to post your comment:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s