Category Archives: גירושין

על מסורבות גט


אתמול ראיתי את התוכנית של צופית גרנט “אבודים” (ערוץ 22) , על סוזנה שהיתה עגונה מעל 30 שנה, כי בעלה ברח לארגנטינה. נכון, שמצאו אותו (אחרי תחקיר של למעלה משנתיים), ונכון שבסוף הוא נתן לה גט. אבל הנה מה שהרגיז אותי:

המילים של הרב מארגנטינה שאין מה לעשות. ירצה, יתן את הגט, לא ירצה, לא יתן. תזכורת לחוסר האונים כביכול של הרבנות. למה אני אומרת כביכול? היהדות מתבססת על ההלכה. זה מתאפשר בגל הפסוק: “”ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט” (דברים ט”ז, ט’ ).  וממש כמה פסוקים קודם, בסוף הפרק הקודם כתובים דברים שעליהם גדלנו: “צדק צדק תרדוף…”, לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד… “…

ואני שואלת: איפה מנהיגינו הרוחניים, שיפסיקו לנצל את הדת לשררה ולשלטון של חזקים בחלשים? ובמקרה שלנו, של מחצית מקהילת הזוגות הנשואים? האם יש צדק במתן כוח לגבר שיוכל להחזיק באשה כשבויה עד סוף ימיה, או עד שלא תהיה פוריה?

וכבר היו מנהיגים רבניים הרבה שהתאימו את אורח החיים היהודיים לימים בהם הם חיו. אבל בימינו אין עוד מנהיגים בעלי שאר רוח ואומץ, לקבוע קביעה גורפת שהחוקות והמשפטים שנקבעו לפני אלפי שנים אינם מתאימים עוד היום. אבל כיוון שהם יודעים שכך הדבר בפועל, הם מחפשים פתרונות ל”בעיות הלכתיות” כל אחת בפני עצמה.  למשל, הם אינם מרשים שימוש בחשמל, ואף לא נסיעה ברכב, כי זה נחשב להדלקת אש, למרות שאין שום קשר לאש… אבל מצאו דרכים לעקוף את זה.  שעון שבת ופלטת שבת,  וגוי של שבת … זה הפטנט האהוב עלי.

אז בעניין מתן הגט: כל הסיפור מתחיל בפסוק אחד (דברים כ”ד, א’): “כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו – כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.”

וראה זה פלא: כבר מותר שהגט ינתן לשלוחה של האשה (ולא יתן בידה בפועל), ומותר אפילו שישים בשטח השייך לה… וכבר תיקן  רבינו גרשום מאור הגולה, שאסור לאיש לגרש את אשתו כנגד רצונה.

אז מסתבר שאפשר.

ואני שואלת כעת: למה הותר לאיש לשאת אשה שניה, גם אם במקרים חריגים בלבד, שכן יש כאן פתח לחיזוק סרבנותו של האיש? ומדוע לא לקבוע, שהדרך הכתובה בתורה היא אחת הדרכים, אבל יתכבדו בית הדין הרבני  וירחיבו את האפשרויות למתן גט. יידרשו נא מן הגבר להפקיד גט-על-תנאי שבו התנאי היחיד הוא שהאשה מעוניינת בגט. יאפשרו התערבות בית דין כפי שכבר קורה היום  ובמצבי ‘גט לחומרא’ ויושלכו על מצבי סרבנות של הגבר, או למצבים בהם ידוע שהגבר חי, ברח אך לא ניתן לאתרו; או רחמנא ליצלן, במצבים בהם האשה אינה רוצה עוד להיות במסגרת הנישואין הזו כי “מצאה בו ערוות דבר” … שתוכל היא לכתוב לו ספר כריתות. ואם לא ניתן למצאו, תפקיד האשה את ספר הכריתות בידי בית הדין הרבני, ואם הגבר הוא יהודי כל כך טהור וירא שמיים, הרי כשיבוא להינשא , בית הדין ימסור לו את ספר הכריתות…

ובכלל, תפסיקו להשתמש במונח ‘גירושין’. זה משפיל ומבזה, וזה מבטא בדיוק את היחס של החצי הדברי לחצי הנשי. החצי עם הכוח לחצי שהוא באמת, נכון להיום יותר חלש.

בנימה האישית: כשהתחתנתי הייתי בת 27, אבל לא היה לי מושג שמוסד הנישואין הוא בעצם כניסה מרצון לכלא שאת המפתח שלו מחזיק בן זוגי, או מילה מאוסה יותר: בעלי. אז מה…צריך לסמוך על המזל שהוא לא יגרש אותי? שלא ינסה לסחוט ממני את זכויותי ואת רכושי כדי לשחרר אותי? שלא יפקיר אותי שבויה וילך אם אשה אחרת להקים לו משפחה חדשה ?

ולא פחות חמור: יש תקדימים לכך שבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או חיו כידועים בציבור, ללא נישואין, נדרשו להגיע לבית דין רבני  לסיום היחסים.

צופית אמרה, צריך לתבוע את הרבנות.

אני אומרת: צריך לתבוע את המדינה שהפקירה אותנו הנשים באחד ההיבטים המרכזיים של חיינו. ועד שיהיה שינוי בבית הדין הרבני, יש להגדיר סרבנות לתת גט כעבירה פלילית של חטיפה עם עונש של מאסר עולם. שכן מהי עגונה מטעמי אי-מתן גט, אם לא חטופה ושבויה בידי אדם אחר?

מהפסוק  “וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת” (שמות כ”א טז’) אנו למדים כי קיים איסור ביהדות על חטיפת אדם. האיסור מתבסס על הדבר “לא תגנוב” ופרשנות נוספת אומרת כי חטיפת אדם משעבדת אותו לבני אדם אחר, ובכך מכפיפה אותו תחת סמכות אחרת מאשר אלוהים.

הרב בן דהאן, שהיה מנכ”ל בתי הדין הרבניים  בשנים 1989-2010 אמר ”באותה מידה שהבעל עלול לסרב לתת גט, גם האישה עלולה לסרב לקבל גט, כך ששניהם עומדים במקום שווה”. אולם מדובר בשני מצבים שונים במהותם. שכן גבר יכול לגרש את אשתו אם ירצה, ובכך להפסיק את הנישואין, בעוד אשה אינה יכולה להשתחרר מנישואיה על פי רצונה. העובדה שהיא יכולה למרר את חייו כשהוא ירצה לגרש אותה איננה שוות ערך לאפשרות להשתחרר מהנישואין לפי רצונה.  בן דהאן כי ” ‘היתר מאה רבנים’ הוא נוהל נדיר המתבצע בממוצע 4-5 פעמים בשנה”, וכי, ”הבעל הסרבן לא יכול לבנות על זה. לעומת זאת במהלך שנת 2004 בלבד נרשמו מעל 60 מקרים בהם הפעיל בית הדין הרבני את סמכותו והטיל סנקציות על בעלים סרבנים שהפרו את הוראת בית הדין לתת גט” טענה זו גם היא איננה מספקת. שכן גבר יכול להקים משפחה עם ילדים גם בעודו נשוי, ללא חשש. אבל אשה תיחשב נואפת בדר שיעלה לה באבדן זכויות מהותי, וילדיה – ממזרים. ולכן, אין הקבלה בין מסורבי ומסורבות גט.

טענותיו של בן דהאן מעידות על שתי עובדות שכדאי לתת את הדעת אליהן: יש הרבה יותר גברים מאשר נשים המסרבים לתת/לקבל גט. קרוב לודאי שרוב הנשים לא מסרבות גט, ואולי אפשר לערוך מחקר בשאלת המניעים שלהן. אני הייתי מנחשת, שאצל רוב הנשים שבעליהן “מגרשים” אותן הנישואין כבר מקולקלים, והן מברכות על ההזדמנות לצאת, לפני שהוא יתחרט. במקרים בהן נשים מסרבות לקבל גט, צריך לבדוק מדוע. אולי מדובר בנשים שבעליהן גרשו אותן בגיל מבוגר, בבחינת ישן מפני חדש תוציאו. אולי, לאחר שהיתה עקרת בית כל חייה אין לאשה כוחות להתחיל מחדש?

מה ששכח בן דהאן להתייחס אליו הוא שפסקי דין נגד סרבני וסרבניות גט מתחלקים לכ-56% מול 44% בהתאמה.  בדוח על סרבנות גט בישראל – רקע הלכתי, משפטי, היקף התופעה והדרכים לטיפול בה (אתר הכנסת)  ניתן לראות שבשנת 2009 ניתנו 125 פסקי דין של כפיית גט או חיוב לגט נגד גברים, ו 80 פסקי דין כאמור נגד נשים, 61 פסקי דין של המלצה לגט כנגד גברים, ו 78 פסקי דין של המלצה לגט כנגד נשים.והוטלו סנקציות על 34 גברים ועל 13 נשים. שוב, חוסר איזון בהתייחסות לנשים, בהתחשב בהבדל שיש לגברים לעומת נשים בנושא הנישואין.

הגם שישנם רבנים שעושים מאמצים רבים למצוא פתרונות למסורבות גט, הגישה בעניין זה, כמו בענייני דת רבים אחרים היא לא להודות בגלוי שיש לשנות את התפישה אלא לנסות לעקוף אותה באמצעות פתרונות למקרים פרטיים.  כאן שורש הרע.

ומקורו של שורש הרע הוא בפחדנות של הרבנים,  באי-נכונות לוותר על שליטת הגבר באשה, ובכך שמזמן מזמן הם שכחו צדק מהו.

מהות היהדות בעיני אינה נגזרת מציות עיוור לחוקים שאינם רלוונטים. ציות עיוור משמעותו הפסקת החשיבה וויתור על שיקול הדעת האישי, תוך הסרת אחריות. מהות היהדות בעיני היא הכוונה שהיתה מאחורי אותם חוקים: “…, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, … ”   ספר ויקרא, י”ט, פסוק י”ח וכפי שתמצת הלל הזקן : ‘מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו’.