על מסורבות גט


אתמול ראיתי את התוכנית של צופית גרנט “אבודים” (ערוץ 22) , על סוזנה שהיתה עגונה מעל 30 שנה, כי בעלה ברח לארגנטינה. נכון, שמצאו אותו (אחרי תחקיר של למעלה משנתיים), ונכון שבסוף הוא נתן לה גט. אבל הנה מה שהרגיז אותי:

המילים של הרב מארגנטינה שאין מה לעשות. ירצה, יתן את הגט, לא ירצה, לא יתן. תזכורת לחוסר האונים כביכול של הרבנות. למה אני אומרת כביכול? היהדות מתבססת על ההלכה. זה מתאפשר בגל הפסוק: “”ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט” (דברים ט”ז, ט’ ).  וממש כמה פסוקים קודם, בסוף הפרק הקודם כתובים דברים שעליהם גדלנו: “צדק צדק תרדוף…”, לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד… “…

ואני שואלת: איפה מנהיגינו הרוחניים, שיפסיקו לנצל את הדת לשררה ולשלטון של חזקים בחלשים? ובמקרה שלנו, של מחצית מקהילת הזוגות הנשואים? האם יש צדק במתן כוח לגבר שיוכל להחזיק באשה כשבויה עד סוף ימיה, או עד שלא תהיה פוריה?

וכבר היו מנהיגים רבניים הרבה שהתאימו את אורח החיים היהודיים לימים בהם הם חיו. אבל בימינו אין עוד מנהיגים בעלי שאר רוח ואומץ, לקבוע קביעה גורפת שהחוקות והמשפטים שנקבעו לפני אלפי שנים אינם מתאימים עוד היום. אבל כיוון שהם יודעים שכך הדבר בפועל, הם מחפשים פתרונות ל”בעיות הלכתיות” כל אחת בפני עצמה.  למשל, הם אינם מרשים שימוש בחשמל, ואף לא נסיעה ברכב, כי זה נחשב להדלקת אש, למרות שאין שום קשר לאש… אבל מצאו דרכים לעקוף את זה.  שעון שבת ופלטת שבת,  וגוי של שבת … זה הפטנט האהוב עלי.

אז בעניין מתן הגט: כל הסיפור מתחיל בפסוק אחד (דברים כ”ד, א’): “כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו – כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.”

וראה זה פלא: כבר מותר שהגט ינתן לשלוחה של האשה (ולא יתן בידה בפועל), ומותר אפילו שישים בשטח השייך לה… וכבר תיקן  רבינו גרשום מאור הגולה, שאסור לאיש לגרש את אשתו כנגד רצונה.

אז מסתבר שאפשר.

ואני שואלת כעת: למה הותר לאיש לשאת אשה שניה, גם אם במקרים חריגים בלבד, שכן יש כאן פתח לחיזוק סרבנותו של האיש? ומדוע לא לקבוע, שהדרך הכתובה בתורה היא אחת הדרכים, אבל יתכבדו בית הדין הרבני  וירחיבו את האפשרויות למתן גט. יידרשו נא מן הגבר להפקיד גט-על-תנאי שבו התנאי היחיד הוא שהאשה מעוניינת בגט. יאפשרו התערבות בית דין כפי שכבר קורה היום  ובמצבי ‘גט לחומרא’ ויושלכו על מצבי סרבנות של הגבר, או למצבים בהם ידוע שהגבר חי, ברח אך לא ניתן לאתרו; או רחמנא ליצלן, במצבים בהם האשה אינה רוצה עוד להיות במסגרת הנישואין הזו כי “מצאה בו ערוות דבר” … שתוכל היא לכתוב לו ספר כריתות. ואם לא ניתן למצאו, תפקיד האשה את ספר הכריתות בידי בית הדין הרבני, ואם הגבר הוא יהודי כל כך טהור וירא שמיים, הרי כשיבוא להינשא , בית הדין ימסור לו את ספר הכריתות…

ובכלל, תפסיקו להשתמש במונח ‘גירושין’. זה משפיל ומבזה, וזה מבטא בדיוק את היחס של החצי הדברי לחצי הנשי. החצי עם הכוח לחצי שהוא באמת, נכון להיום יותר חלש.

בנימה האישית: כשהתחתנתי הייתי בת 27, אבל לא היה לי מושג שמוסד הנישואין הוא בעצם כניסה מרצון לכלא שאת המפתח שלו מחזיק בן זוגי, או מילה מאוסה יותר: בעלי. אז מה…צריך לסמוך על המזל שהוא לא יגרש אותי? שלא ינסה לסחוט ממני את זכויותי ואת רכושי כדי לשחרר אותי? שלא יפקיר אותי שבויה וילך אם אשה אחרת להקים לו משפחה חדשה ?

ולא פחות חמור: יש תקדימים לכך שבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או חיו כידועים בציבור, ללא נישואין, נדרשו להגיע לבית דין רבני  לסיום היחסים.

צופית אמרה, צריך לתבוע את הרבנות.

אני אומרת: צריך לתבוע את המדינה שהפקירה אותנו הנשים באחד ההיבטים המרכזיים של חיינו. ועד שיהיה שינוי בבית הדין הרבני, יש להגדיר סרבנות לתת גט כעבירה פלילית של חטיפה עם עונש של מאסר עולם. שכן מהי עגונה מטעמי אי-מתן גט, אם לא חטופה ושבויה בידי אדם אחר?

מהפסוק  “וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת” (שמות כ”א טז’) אנו למדים כי קיים איסור ביהדות על חטיפת אדם. האיסור מתבסס על הדבר “לא תגנוב” ופרשנות נוספת אומרת כי חטיפת אדם משעבדת אותו לבני אדם אחר, ובכך מכפיפה אותו תחת סמכות אחרת מאשר אלוהים.

הרב בן דהאן, שהיה מנכ”ל בתי הדין הרבניים  בשנים 1989-2010 אמר ”באותה מידה שהבעל עלול לסרב לתת גט, גם האישה עלולה לסרב לקבל גט, כך ששניהם עומדים במקום שווה”. אולם מדובר בשני מצבים שונים במהותם. שכן גבר יכול לגרש את אשתו אם ירצה, ובכך להפסיק את הנישואין, בעוד אשה אינה יכולה להשתחרר מנישואיה על פי רצונה. העובדה שהיא יכולה למרר את חייו כשהוא ירצה לגרש אותה איננה שוות ערך לאפשרות להשתחרר מהנישואין לפי רצונה.  בן דהאן כי ” ‘היתר מאה רבנים’ הוא נוהל נדיר המתבצע בממוצע 4-5 פעמים בשנה”, וכי, ”הבעל הסרבן לא יכול לבנות על זה. לעומת זאת במהלך שנת 2004 בלבד נרשמו מעל 60 מקרים בהם הפעיל בית הדין הרבני את סמכותו והטיל סנקציות על בעלים סרבנים שהפרו את הוראת בית הדין לתת גט” טענה זו גם היא איננה מספקת. שכן גבר יכול להקים משפחה עם ילדים גם בעודו נשוי, ללא חשש. אבל אשה תיחשב נואפת בדר שיעלה לה באבדן זכויות מהותי, וילדיה – ממזרים. ולכן, אין הקבלה בין מסורבי ומסורבות גט.

טענותיו של בן דהאן מעידות על שתי עובדות שכדאי לתת את הדעת אליהן: יש הרבה יותר גברים מאשר נשים המסרבים לתת/לקבל גט. קרוב לודאי שרוב הנשים לא מסרבות גט, ואולי אפשר לערוך מחקר בשאלת המניעים שלהן. אני הייתי מנחשת, שאצל רוב הנשים שבעליהן “מגרשים” אותן הנישואין כבר מקולקלים, והן מברכות על ההזדמנות לצאת, לפני שהוא יתחרט. במקרים בהן נשים מסרבות לקבל גט, צריך לבדוק מדוע. אולי מדובר בנשים שבעליהן גרשו אותן בגיל מבוגר, בבחינת ישן מפני חדש תוציאו. אולי, לאחר שהיתה עקרת בית כל חייה אין לאשה כוחות להתחיל מחדש?

מה ששכח בן דהאן להתייחס אליו הוא שפסקי דין נגד סרבני וסרבניות גט מתחלקים לכ-56% מול 44% בהתאמה.  בדוח על סרבנות גט בישראל – רקע הלכתי, משפטי, היקף התופעה והדרכים לטיפול בה (אתר הכנסת)  ניתן לראות שבשנת 2009 ניתנו 125 פסקי דין של כפיית גט או חיוב לגט נגד גברים, ו 80 פסקי דין כאמור נגד נשים, 61 פסקי דין של המלצה לגט כנגד גברים, ו 78 פסקי דין של המלצה לגט כנגד נשים.והוטלו סנקציות על 34 גברים ועל 13 נשים. שוב, חוסר איזון בהתייחסות לנשים, בהתחשב בהבדל שיש לגברים לעומת נשים בנושא הנישואין.

הגם שישנם רבנים שעושים מאמצים רבים למצוא פתרונות למסורבות גט, הגישה בעניין זה, כמו בענייני דת רבים אחרים היא לא להודות בגלוי שיש לשנות את התפישה אלא לנסות לעקוף אותה באמצעות פתרונות למקרים פרטיים.  כאן שורש הרע.

ומקורו של שורש הרע הוא בפחדנות של הרבנים,  באי-נכונות לוותר על שליטת הגבר באשה, ובכך שמזמן מזמן הם שכחו צדק מהו.

מהות היהדות בעיני אינה נגזרת מציות עיוור לחוקים שאינם רלוונטים. ציות עיוור משמעותו הפסקת החשיבה וויתור על שיקול הדעת האישי, תוך הסרת אחריות. מהות היהדות בעיני היא הכוונה שהיתה מאחורי אותם חוקים: “…, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, … ”   ספר ויקרא, י”ט, פסוק י”ח וכפי שתמצת הלל הזקן : ‘מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו’.

Advertisements

Starvation in Syria looks like a holocaust


11.01.2016

I am so sad. It feels like nobody cares, but I cannot be silent. Not much an Israeli Jew can do to help Syrians who are starving. I feel frustrated, and enraged.

Its a political game, a game of power struggles between countries and leaders and who knows who.

The bastards are starving people and no one that can, is doing anything.

find the differences:

images from Syria, January 2016.  Images from the  holocaust, 1940s. 

Starved in prison Image result for holocaust pictures

 

Why isn’t everybody screaming?

 

 

Judo and the Maccabiah Games ג’ודו ומשחקי המכביה


21/07/2015

I am currently writing an M.A. Thesis, part of which is  about martial arts in Israel.

On the  Israel Judo Association (IJA) it says, that in the 6th Maccabiah Games, in 1961, Judo was introduced for the first time  but not yet as competition sport. After it was done in 1964, on the Olympic games, A demand  was made to have Judo in the 1965 Maccabiah. This was an incentive to establish the IJA.

I have also read this claim on other websites.

 

Well, I was quite surprised to find  the following publication  that is part of my father’s legacy. My father was a major in the IDF. In 1961 he was stationed in the The publication was done for the Instruction Command (פיקוד הדרכה) : Pahad. This was a special  publication for Pahad’s annual sports day, Dated 17 October 1961

Pahadiada Edited (2) Pahadiada Edited

It says:

Judo

Judo was added to the last Maccabiah as a compulsory sport. This time There were only three countries competing: South Africa, Italy and Israel. One of the competitions took place in  Tzrifin.

It was an educational and enjoyable evening for all of those who witnessed  the magnificent shows, high fitness of the competitors, among them some who hold black belts that are senior ranks in this sport (except for a red belt held only by few in the world). In this sport is suitable for all people old and young, men and women alike.”

(The translation is mine, as far as the group picture).

————–

However Dr. Zvi Tsameret writes in an article , based on his book: The Maccabiot: The Olympic Games of the Jewish people , that judo and jujutsu became competitive sports in the 2nd Macabbiah, that took place in 1935!.

(המכביות: המשחקים האולימפיים של העם היהודי  מחבר: ד”ר צבי צמרת )

Now what do you say about that?

 

 

 

Four lovely kittens, a new Palestine Sunbird’s nest with a mother brooding on her eggs


July 19 2015

… Some butterflies: a yellow one, a brown one and a white one.  Exactly. some wasps, too many tiger mosquitos . The garden is still green, still some flowers. And a variety of birds flying around: a couple of blackbirds, some greenfinches, sparrows, hooded crows,

And a lot of pigeons that sit on our roof and leave marks on the terrace as well as in the entrance.

Can life be any better than that?

 

אפוקליפסה.


מאי 2015

ערוץ ההיסטוריה. סדרה על הנאציזם: אפוקליפסה.בצבע.
ההמונים מריעים.  הספרים נשרפים, למחוק כל חשיבה אחרת. המתנגדים הפוליטיים נכלאים במחנות ריכוז ל’חינוך מחדש’. התקשורת עוברת סתימת פיות . הכל נראה מפחיד ומאיים. קשה לי להבין איך יהודים צעירים ובריאים נשארו בגרמניה. הכל היה ברור כל כך. אז למה הם לא יצאו משם? למה הם לא הרגישו שגרמניה חדלה מלהיות מולדתם, שהם לא רוצים עוד להיות גרמנים?
בשנת 1934, עקב חוק הנומרוס קלאוזוס , גורש אבא שלי  מבית הספר הריאלי בעיר מגוריו, האם. בזכות אמו שבאה ממשפחה ציונית, נשלח אבי להכשרה חקלאית. ב-דצמבר 1937 בא באוניה ירושליים לישראל, במסגרת עליית הנוער. בבוא היום, שנים מאוחר יותר הסכים לקבל  פיצויים ורנטה של ביטוח לאומי , כנראה משום  שהוא היה האח הבכור ואחיו לא יכול היה בלעדיו לתבוע. אבל אבי סרב,  לקחת את האזרחות הגרמנית.
מקס שטרנהיים, סבי, האמין בכל ליבו ממש כמו הרבה יהודים אחרים, שהשירות הצבאי שלו, כולל פציעה קשה במלחמת העולם הראשונה וצלב ברזל שהוענק לו, ימנעו מהנאצים מלפגוע בו ובמשפחתו. אשליה זו  נרמסה בליל הבדולח, כשהוא ובנו השני, צבי, נעצרו. לאחר  מכן שוחררו עם התראה לצבי לעזוב את גרמניה תוך מספר ימים, . צבי ניצל גם הוא , כשנשלח ב”משלוח הילדים” לבריטניה, באמצעות תנועת “הבונים”.  ומקס וזלמה, סבי וסבתי, מה קרה להם? הם היו מבוגרים יחסית.  הם נולדו ב-1877, 1888 וב-1938 מלאו להם  61 ו-50. סבי היה נכה מלחמה, וסבתי עברה ניתוח ראש מספר שנים קודם לכן, להוצאת גידול ממוחה. הם נשארו, הוגלו מעיר מגוריהם לעיר קלן, משם לגטו לודג’ (ליצנמשטאט) ומשם למחנה ההשמדהחלמנו (קולמהוף). התאריך האחרון הידוע לנו הוא תאריך עזיבתם את לודג’ והעברתם לחלמנו, 7 ביולי 1942.

בשנים הראשונות לעלית הנאצים, קרוב לודאי שהיתה האמונה שהשפיות תחזור ושתרומתו לגרמניה תוכר, והכל יסתדר. בסוף, קרוב לודאי, זה היה החשש מפני התחלה חדשה בגיל כזה. ואולי כבר לא היה להם די ממון כדי לממן את הנסיעה, וגם האפשרויות להגר כמעט ולא היו קיימות. האם הייתי חכמה יותר באותם תנאים?

 אמרו, שהם הלכו כצאן לטבח. אבל כשחבורת חיילים מתפרצת לביתך באישון לילה ומאיימת על משפחתך…  והרי הם תקפו משפחות, לא לוחמים.  .ומי בכלל יכול היה לנחש, שהתרמית הענקית כל כך מתרחשת? הרי הממשלה הודיעה שהם נשלחים למחנות עבודה. מי בכלל היה יכול לנחש שהם מושמדים? וגם כשהגיעו השמועות… איך להאמין לכזה דבר. זה הרי לא אנושי

והרי יש לנו דוגמא כמעט זהה של התנהגות אזרחים בבעת שהם נאספים בהמוניהם, משפחות משפחות, למחנות. מחנות ההסגר שבהם נכלאו אזרחים אמריקנים ממוצא יפני במלחמת העולם השניה: חייילם אמריקנים אספו אותם מבתיהם, העלו אותם עם  מזוודות על משאיות, הסיעו אותם ליעדים לא מוכרים, למחנות מוקפי גדרות תייל ובהם מגדלי שמירה עם חיילים חמושים. כמה יפנים ברחו?

נכון, לא ניסו להשמיד אותם ולא הרעיבו אותם, אבל ללא ספק הם חוו אותו בסיס של חוויה – השפלה, אבדן חירות, חרדה מפני העתיד והחמור מכל: תחושת הבגידה. זה היה דבר שלא יכלו להאמין בו, ואני בטוחה שגם אלה שחזרו לחייהם כאמריקנים, לא סלחו בליבם לאומה האמריקנית הגדולה. זו היתה גזענות לשמה. מדוע לא הכניסו למחנות הסגר אזרחים לא-יהודים ממוצא גרמני, או אזרחים ממוצא איטלקי?

איך קרה שבבריטניה שלחו פליטים יהודים ממוצא גרמני למחנות הסגר באוסטרליה?  איך קרה שהבריטים עשו את זה באפריקה, לפליטים שברחו מגרמניה הנאצית? צביעות ואנטישמיות.בסופו של דבר, בשום מקום לא באמת אוהבים יהודים.  ברגעי האמת, היהודי הוא האויב.

“אנו רוצים עם שוחר שלום, ממש כמו שהוא עם אמיץ” אמר היטלר אחרי סיפוח אוסטריה. כשאני שומעת את זה בצבע ובצליל מפי היטלר, אני שואלת את עצמי,  עד כמה קל בעזרת נאומים חוצבי להבות לסמא  עיניהם של המון אנשים.  ועכשיו צא ושאל, כיצד יתכן שבעם כמו שלנו, העם היהודי שעבר כל כך הרבה תלאות וסבל, קיימת שנאה בין-עדתית ובין-מגזרית כל כך חזקה, נכונות של אנשי מפתח ומנהיגות כביכול לנצל את מעמדם על בסיס עדתי. המכנה המשותף הנמוך של כל העדות גם יחד משתלב  עם אמונות דתיות בצד מנהגים שמדגישים את הטפל ומתעלמים מהעיקר. במסווה של תחושות לאומיות מזויפות, מלובה שנאה בעוד מנהיגיה, מכל העדות, חוגגים.  ובציניות הגדולה ביותר, הם מציגים השגים של עם  רוע ישראל, ושל העם היהודי ככף הטובה של המאזניים, זו שמאזנת את הנהגתם.

זו לא המדינה שאליה פללו הורי ודורות המייסדים.   מדינה שבה שרים “מה שטוב בשבילנו הוא טוב למדינה”.  אילו רק היו הצעירים מוכנים להילחם על הבית שלהם כמו שנלחמו עליה הורי, ואילו רק  עמדו המכנה המשותף הגבוה.

Added some videop clips of Palestine Sunbirds


23.4.2015

I have been following a couple of sunbirds as they were building their nest, the female incubating, flying in and out of the nest, and I saw both parents feeding the chicks and cleaning their fecal bags.

Sunbird female entering DSC00269 Sunbird chicks DSC00364 Sunbird chick mouth DSC00407 DSC04587

I watched te chicks. peeping out of the nest, stretching necks and opening w-i-d-e beaks for food. Then I watched them learn to fly, and these days they fly all over the garden, licking from the yellow Tacoma flowers they pierce with their beaks. The beaks are changing color from light brown to almost black by now.

The chicks still return to the nest every evening at around 18:30 and leave it in the morning around 6:00…

They also learned to drink from my feeder facilities that I provide, but its not their main source of food.

Here is a link to YouTube playlist. https://www.youtube.com/playlist?list=PLm6kikZmoAYG62hhuWrQaG9qXXJqZ8CAb