Four lovely kittens, a new Palestine Sunbird’s nest with a mother brooding on her eggs


July 19 2015

… Some butterflies: a yellow one, a brown one and a white one.  Exactly. some wasps, too many tiger mosquitos . The garden is still green, still some flowers. And a variety of birds flying around: a couple of blackbirds, some greenfinches, sparrows, hooded crows,

And a lot of pigeons that sit on our roof and leave marks on the terrace as well as in the entrance.

Can life be any better than that?

 

אפוקליפסה.


מאי 2015

ערוץ ההיסטוריה. סדרה על הנאציזם: אפוקליפסה.בצבע.
ההמונים מריעים.  הספרים נשרפים, למחוק כל חשיבה אחרת. המתנגדים הפוליטיים נכלאים במחנות ריכוז ל’חינוך מחדש’. התקשורת עוברת סתימת פיות . הכל נראה מפחיד ומאיים. קשה לי להבין איך יהודים צעירים ובריאים נשארו בגרמניה. הכל היה ברור כל כך. אז למה הם לא יצאו משם? למה הם לא הרגישו שגרמניה חדלה מלהיות מולדתם, שהם לא רוצים עוד להיות גרמנים?
בשנת 1934, עקב חוק הנומרוס קלאוזוס , גורש אבא שלי  מבית הספר הריאלי בעיר מגוריו, האם. בזכות אמו שבאה ממשפחה ציונית, נשלח אבי להכשרה חקלאית. ב-דצמבר 1937 בא באוניה ירושליים לישראל, במסגרת עליית הנוער. בבוא היום, שנים מאוחר יותר הסכים לקבל  פיצויים ורנטה של ביטוח לאומי , כנראה משום  שהוא היה האח הבכור ואחיו לא יכול היה בלעדיו לתבוע. אבל אבי סרב,  לקחת את האזרחות הגרמנית.
מקס שטרנהיים, סבי, האמין בכל ליבו ממש כמו הרבה יהודים אחרים, שהשירות הצבאי שלו, כולל פציעה קשה במלחמת העולם הראשונה וצלב ברזל שהוענק לו, ימנעו מהנאצים מלפגוע בו ובמשפחתו. אשליה זו  נרמסה בליל הבדולח, כשהוא ובנו השני, צבי, נעצרו. לאחר  מכן שוחררו עם התראה לצבי לעזוב את גרמניה תוך מספר ימים, . צבי ניצל גם הוא , כשנשלח ב”משלוח הילדים” לבריטניה, באמצעות תנועת “הבונים”.  ומקס וזלמה, סבי וסבתי, מה קרה להם? הם היו מבוגרים יחסית.  הם נולדו ב-1877, 1888 וב-1938 מלאו להם  61 ו-50. סבי היה נכה מלחמה, וסבתי עברה ניתוח ראש מספר שנים קודם לכן, להוצאת גידול ממוחה. הם נשארו, הוגלו מעיר מגוריהם לעיר קלן, משם לגטו לודג’ (ליצנמשטאט) ומשם למחנה ההשמדהחלמנו (קולמהוף). התאריך האחרון הידוע לנו הוא תאריך עזיבתם את לודג’ והעברתם לחלמנו, 7 ביולי 1942.

בשנים הראשונות לעלית הנאצים, קרוב לודאי שהיתה האמונה שהשפיות תחזור ושתרומתו לגרמניה תוכר, והכל יסתדר. בסוף, קרוב לודאי, זה היה החשש מפני התחלה חדשה בגיל כזה. ואולי כבר לא היה להם די ממון כדי לממן את הנסיעה, וגם האפשרויות להגר כמעט ולא היו קיימות. האם הייתי חכמה יותר באותם תנאים?

 אמרו, שהם הלכו כצאן לטבח. אבל כשחבורת חיילים מתפרצת לביתך באישון לילה ומאיימת על משפחתך…  והרי הם תקפו משפחות, לא לוחמים.  .ומי בכלל יכול היה לנחש, שהתרמית הענקית כל כך מתרחשת? הרי הממשלה הודיעה שהם נשלחים למחנות עבודה. מי בכלל היה יכול לנחש שהם מושמדים? וגם כשהגיעו השמועות… איך להאמין לכזה דבר. זה הרי לא אנושי

והרי יש לנו דוגמא כמעט זהה של התנהגות אזרחים בבעת שהם נאספים בהמוניהם, משפחות משפחות, למחנות. מחנות ההסגר שבהם נכלאו אזרחים אמריקנים ממוצא יפני במלחמת העולם השניה: חייילם אמריקנים אספו אותם מבתיהם, העלו אותם עם  מזוודות על משאיות, הסיעו אותם ליעדים לא מוכרים, למחנות מוקפי גדרות תייל ובהם מגדלי שמירה עם חיילים חמושים. כמה יפנים ברחו?

נכון, לא ניסו להשמיד אותם ולא הרעיבו אותם, אבל ללא ספק הם חוו אותו בסיס של חוויה – השפלה, אבדן חירות, חרדה מפני העתיד והחמור מכל: תחושת הבגידה. זה היה דבר שלא יכלו להאמין בו, ואני בטוחה שגם אלה שחזרו לחייהם כאמריקנים, לא סלחו בליבם לאומה האמריקנית הגדולה. זו היתה גזענות לשמה. מדוע לא הכניסו למחנות הסגר אזרחים לא-יהודים ממוצא גרמני, או אזרחים ממוצא איטלקי?

איך קרה שבבריטניה שלחו פליטים יהודים ממוצא גרמני למחנות הסגר באוסטרליה?  איך קרה שהבריטים עשו את זה באפריקה, לפליטים שברחו מגרמניה הנאצית? צביעות ואנטישמיות.בסופו של דבר, בשום מקום לא באמת אוהבים יהודים.  ברגעי האמת, היהודי הוא האויב.

“אנו רוצים עם שוחר שלום, ממש כמו שהוא עם אמיץ” אמר היטלר אחרי סיפוח אוסטריה. כשאני שומעת את זה בצבע ובצליל מפי היטלר, אני שואלת את עצמי,  עד כמה קל בעזרת נאומים חוצבי להבות לסמא  עיניהם של המון אנשים.  ועכשיו צא ושאל, כיצד יתכן שבעם כמו שלנו, העם היהודי שעבר כל כך הרבה תלאות וסבל, קיימת שנאה בין-עדתית ובין-מגזרית כל כך חזקה, נכונות של אנשי מפתח ומנהיגות כביכול לנצל את מעמדם על בסיס עדתי. המכנה המשותף הנמוך של כל העדות גם יחד משתלב  עם אמונות דתיות בצד מנהגים שמדגישים את הטפל ומתעלמים מהעיקר. במסווה של תחושות לאומיות מזויפות, מלובה שנאה בעוד מנהיגיה, מכל העדות, חוגגים.  ובציניות הגדולה ביותר, הם מציגים השגים של עם  רוע ישראל, ושל העם היהודי ככף הטובה של המאזניים, זו שמאזנת את הנהגתם.

זו לא המדינה שאליה פללו הורי ודורות המייסדים.   מדינה שבה שרים “מה שטוב בשבילנו הוא טוב למדינה”.  אילו רק היו הצעירים מוכנים להילחם על הבית שלהם כמו שנלחמו עליה הורי, ואילו רק  עמדו המכנה המשותף הגבוה.

Added some videop clips of Palestine Sunbirds


23.4.2015

I have been following a couple of sunbirds as they were building their nest, the female incubating, flying in and out of the nest, and I saw both parents feeding the chicks and cleaning their fecal bags.

Sunbird female entering DSC00269 Sunbird chicks DSC00364 Sunbird chick mouth DSC00407 DSC04587

I watched te chicks. peeping out of the nest, stretching necks and opening w-i-d-e beaks for food. Then I watched them learn to fly, and these days they fly all over the garden, licking from the yellow Tacoma flowers they pierce with their beaks. The beaks are changing color from light brown to almost black by now.

The chicks still return to the nest every evening at around 18:30 and leave it in the morning around 6:00…

They also learned to drink from my feeder facilities that I provide, but its not their main source of food.

Here is a link to YouTube playlist. https://www.youtube.com/playlist?list=PLm6kikZmoAYG62hhuWrQaG9qXXJqZ8CAb

אומרים שבסאטירה אין פרות קדושות


.אומרים שבסאטירה אין פרות קדושות. הכל מותר

אז אמא שלי, בת 87 בעוד שלושה ימים, היתה מאושפזת חודש בבית חולים  במצב קשה, כולל שני ‘ביקורים’ בטיפול נמרץ נשימתי.  שוחררה בכסא גלגלים על כל המשתמע מכך, ונמצאת כעת בהחלמה.  אז רציתי לשמח אותה והמלצתי לה  שתראה תוכנית סאטירה טובה, גב האומה בערוץ 10

ואז, באמצע ה’צחוקים’ אני שומעת, ובטח גם היא, שורת מחץ:  מירי רגב תפוצץ את הלובי של קינג דייויד כי הבטיחו לה שהכל כלול, אז מה פתאום הסנוקר עולה 50 ש”ח? צחוק בקהל ואני בוכה בלב. אבא שלה, סבא שלי,  נהרג בפיצוץ הזה, אבל זה לא מעניין את אף אחד.  גם אז זה לא עניין את אף אחד, שנשארו אלמנה ויתומים חסרי כל. הפיצוץ, שזעזע את ירושליים והדיו נשמעו למרחוק, גבה מחיר של עשרות הרוגים, מאות פצועים ואיתם משפחות המומות. אני תוהה, האם הפיגוע בדולפינריום ,  או  במלון בטאבה  גם  הם חומר מותרים  לצורך ה’סאטירה’ , לתוכנית בידור.
.כמה דקות אחר כך, שמשו בעיות כואבות של זקנים נושא לבדיחות.  ואפילו אחת מהן לא הפגינה חוכמה או סאטירה.

אני בטוחה שהתוכנית  הפסיקה להצחיק אותה. ומחר, היא תאמר לי שוב: חבל שהצילו אותי, הלואי שהייתי מתה.

בסך הכל רציתי לשמח את אמא שלי, לתת לה שעה של הסחת דעת, של צחוק.  .אולי אין לי חוש הומור, אבל גם אותי זה לא הצחיק. לא הכל מותר

פיצוץ מלון המלך דוד, 1946: זכרונותיה של ורדה בת שמואל ישעיה, ז”ל שנהרג בפיצוץ


‏יום שלישי 20 ינואר 2015
‏כ”ט טבת תשע”ה

באופן לא מפתיע, עברה כשנה וחצי מאז העליתי את הדף לזכר סבי, שמואל ישעיה ז”ל, שנהרג בפיצוץ מלון המלך דוד, ב-22-07-1946, כ”ב בתמוז תש”ו. זה היה ביום האזכרה שלו ב-2013.

ביולי 2014 איש אפילו לא הזכיר את הפיצוץ. זה היה באמצע מלחמת צוק איתן (בעיני זו הדרך היחידה להתייחס לזה). ועם זאת, גם בעשרות השנים שחלפו מאז קום המדינה, לא היתה מעולם התייחסות ממלכתית לנפגעי הפיצוץ במלון.

  ואין להתפלא, על כך שכן הפעולה מהווה עד היום לא רק נקודת מחלוקת בין מי שרואה בה פעולה של לוחמי חירות לבין מי שרואה בה פעולת טרור, אלא בעיקר משום הטלת  האחריות ואשמה ההדדית בין  יוצאי ההגנה ליוצאי האצ”ל.  נקודה שעדיין כואבת למי שחיו את האירוע, ולכל אחד הגרסה שלו..

———————–

אז הנה לפניכם הזוית האישית של אמא שלי, מי שחיתה את האירוע מיד ראשונה. אירוע שהותיר שני יתומים ואלמנה חסרי כל, והפך את אמי בגיל 18 למפרנסת יחידה של המשפחה השכולה..

בזמן ההוא, לא היה ביטוח לאומי, וגם לא משרד הביטחון. לא היו קצבאות לאלמנות, ואף לא ליתומים, וגם קו חם לא היה לתמיכה נפשית. מה שכן היה: הלם, צער, אומץ לב והקרבה.

היום מצאתי זכרונות שכתבה אמא שלי, בין היתר על אותו אירוע ששינה את חייה לעד, ואני : מצרפת את הקובץ כמו שהוא, בכתב ידה

—————-

אמי כתבה את הקטע הזה ב-23 ביולי 2005,   ביום האזכרה ה-59 למותו של סבי, שמואל ישעיה זכרו לברכה. אולי ביולי 2015, אחרי 69 שנים תימצא דרך ממלכתית להקים יד לזכר הרוגי מלון המלך דוד.

נ.ב.:
למה דוקא עכשיו:   רצה הגורל ואמי סבלה לאחרונה שתי נפילות בביתה,. בפעם השניה היא שברה את יד ימין, אבל חמור מזה, הנפילה גרמה לקריסה שנבעה מהידרדרות הדרגתית במצבה במהלך מספר חודשים שקדמו לנפילות.  לאחר חודש של אשפוז היא התאוששה, למרבה המזל, ועברה לשיקום..

במהלך התקופה הזו,  נפל בחלקי לדאוג לענייניה, ובמקרה מצאתי את הזכרונות  שרשמה בין 2003-2006. הקובץ המצורף הוא קטע מאותם זכרונות.