הצעה לשינוי תחיקתי, שיביא לתיקון עוול בן 71 שנים, על ידי הכרה בנפגעי הפיצוץ במלון המלך דוד בשנת 1946 כחללי מלחמת הקוממיות

בכ”ג בתמוז, 18 ביולי 2017  ימלאו 71 שנים לפיצוץ מלון המלך דוד, אולם עד היום הם לא הוכרו כחללים  שנפלו בדרך להקמת המדינה. זאת, למרות שהפעולה בוצעה תחת מטרית הגג של תנועת המרי העברי, אשר פעלה מסוף אוקטובר 1945 ועד אוגוסט 1946. מטרות הפעולה היו, על פי ההגנה והנהגת היישוב, השמדת מסמכים שנתפסו ב’שבת השחורה’ והעידו על קשר ביניהם. האצ”ל טען למטרה נוספת, שפיצוץ המלון היה אמור לסייע בהשגתה, והיא הפחדת הבריטים עד כדי עזיבה מרצון. שתי המטרות קשורות, ללא ספק, במאבק להקמת המדינה.

מדינת ישראל כבר הכירה בחלק מהחללים שנפלו לפני קום המדינה, אם כי לא בכולם, במסגרת שלושה חוקים:
חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש”י-1950; חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש”ל-1970, וחוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, התש”ע-2010.

החוק הראשון עוסק בחיילים. חייל מוגדר בחוק זה כאדם בשירות צבאי, כפי שהוגדר בפירושים (ב) ו-(ג) למונח ‘שירות צבאי’. שני הפירושים מתייחסים לתקופות העוקבות, שבין 30 בנובמבר 1947 ועד 31 בדצמבר 1948, וזו שקדמה לה – התקופה שעד 30 בנובמבר 1947 (ללא תאריך התחלה). החוק השני עוסק באזרחים שנפגעו כתוצאה מפעולת איבה שבוצעה על ידי גורמים עוינים למדינת ישראל ולאזרחיה, וממילא אינו חל על נפגעי מלון המלך דוד מעצם הגדרת פעולת איבה ונגעי איבה בחוק. תכלית שני החוקים הללו היא לתת מענה של תגמולים ושיקום לנפגעים ומשפחותיהם.

החוק השלישי, חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, התש”ע-2010, שונה במהותו משני הקודמים ואינו עוסק בתגמולים  או שיקום. “התקופה הקובעת” לפני קום המדינה, שאליה מתייחס החוק, היא התקופה שמיום ט”ז בכסלו התש”ח (29 בנובמבר 1947) ועד יום כ”ט בכסלו התש”ט (31 בדצמבר 1948), כלומר תואמת רק את פירוש (ב) ל’שירות צבאי’ בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה. בחוק הענקת אזרחות כבוד וגו’ הוגדר “חלל מלחמת הקוממיות”  כמי  שעונה לאחת מההגדרות הבאות: “(1) מי ששירת בתקופה הקובעת בצבא הגנה לישראל, בארגוני ההגנה, אצ”ל, לח”י או בשירות אחר ששר הביטחון הכריז עליו באכרזה שפורסמה ברשומות,  כשירות צבאי לעניין חוק זה ונפל במילוי תפקידו בתקופה האמורה;  (2) מי שנהרג בתקופה הקובעת בארץ ישראל מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה או בלתי סדירים של מדינה עוינת נגד העם היהודי, מפעולות איבה של ארגון עוין או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה, בשליחותם או מטעמם או כדי לקדם מטרותיהם, ושר הפנים הכריז עליהן כפעולות איבה לעניין חוק זה; “.

פירוש (ג) הקיים בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה ומתייחס לתקופה שלפני 29 בנובמבר 1947, לא נכלל בחוק הענקת אזרחות כבוד וגו’ לצורך הגדרת התקופה הקובעת. בנוסף, בהגדרת חללי מלחמת הקוממיות לא נכללו מי שנהרג בארץ ישראל כחלק מהמאבק להקמת המדינה, אך שלא כתוצאה של פעולת איבה. למעשה, הרוגי הפיצוץ במלון המלך דוד, כקבוצה, אינם מוכרים על פי אף אחד משלושת החוקים שהוזכרו לעיל.

אולם, שניים מן הנפגעים היהודים בפיצוץ הוכרו על בסיס אישי כחיילים שנספו במערכה משום שהם עונים לשתי הגדרות בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש”י- 1950: האחד, פירוש (ג) למונח ‘שירות צבאי’ המתייחס לתקופה שעד יום י”ז בכסלו תש”ח (30 בנובמבר 1947). בפירוש זה מוגדר ‘שירות צבאי’ כשירות פעיל ביחידה מאורגנת שלחמה בארץ-ישראל למען עצמאות ישראל. ההגדרה השניה נמצאת בסעיף 2ב. (א) הקובע כי “לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו… והכול זולת אם הוכח היפוכו של דבר”. שני הנספים בפיצוץ שהוכרו על פי החוק היו חברי ארגון ההגנה ביום מותם.

חמישה עשר הנספים האחרים לא זכו לכך. הם הונצחו בספר היזכור שיצא לאור בשנת 1993, בכרך שהוקדש לנפגעי פעולות איבה שבוצעו על ידי מדינות אויב, ארגונים עוינים או בהקשר אחר של הסכסוך הישראלי-ערבי, מ-1860 ועד 29 בנובמבר 1947. כלומר, הם רשומים כנפגעי פעולות איבה, ומן הסתם משתמע כי האצ”ל שביצע את הפיצוץ, הוא ארגון עוין.

יש לציין, שאחד ממבצעי הפעולה, חבר האצ”ל אהרון אברהמי ז”ל, מוכר כחלל צה”ל. זאת, משום שהוא עומד בדרישות פירוש (ג) הנ”ל,  ובדרישות הגדרה הנמצאת גם היא בסעיף 1 בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש”י- 1950:  “חייל שנספה במערכה” ו”נספה” – חייל או חייל משוחרר שמת כתוצאה של אחת מאלה:  (1) חבלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו… ” וגו’. כך קרה, שאחד ממבצעי פעולת הפיצוץ בפיצוץ במלון המלך דוד ושניים מקורבנותיה הוכרו כחללי צה”ל. שאר חמישה עשר הקרבנות היהודים של אותה פעולה עצמה לא הוכרו, אם משום שלא היו חברים פעילים במחתרת כלשהי בעת שנהרגו, אם משום שקרוביהם לא יכלו להציג הוכחות להשתייכותם למחתרת בעת מותם ואם משום שבני משפחותיהם לא ידעו כי לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש”י-1950 נוסף פירוש (ג) ב-1976, המרחיב את התקופה כך שהיא כוללת את מועד הפיצוץ.

נכון לרגע זה, הגדרות החוקים שהוזכרו לעיל גורמות עוול לרוב קרבנות הפיצוץ במלון המלך דוד, ואולי אף לכולם. הפיצוץ במלון המלך דוד, בהיותו אירוע ייחודי של קרבנות יהודים שנפלו בפעולה שבצעו יהודים במאבק להקמת המדינה,  צריך להיות מטופל ככזה ולקבל התייחסות מיוחדת בהיבט החוקי, על מנת לסיים סוף סוף את העוול הזה, הנכנס השנה לשנתו השבעים ושתיים.

קישור לדפי ה”יזכור” באתר הביטוח הלאומי לחמישה עשר ההרוגים שנחשבים נפגעי פעולת איבה.

קישור לדף ה”יזכור”  באתר משרד הביטחון לשני ההרוגים שמוכרים על ידי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש”י-1950.