סבא שלא הכרתי. סבא שנהרג בפיצוץ מלון המלך דוד

מוזר לי מאוד לקרוא לאדם שלא הכרתי מעולם: סבא.

Id

הרבה סיפורים עליו שמעתי מפי אמי. סבא שלי אהב כל דבר חדיש. הוא הוציא רישיון נהיגה כבר ב-1938, למרות שלא היו לו המון הזדמנויות לנהוג. מ-1941 היה בבית מקלט רדיו. הוא הצטיין בזמרה, ורכש רפרטואר מגוון של רומנסרות בלאדינו, שירים בערבית ובעברית וגם אריות מתוך אופרות. יש ברשותי מספר תקליטי מתכת שקולו מונצח עליהם, אבל אין לי את המכשור המתאים לשמוע אותם. הוא אהב לציר ורצה ללמוד בבצלאל, אבל אביו התנגד לכך. תחת זאת, הוא יועד לעבוד עם אביו בבית המסחר שלו.

אהבה עזה היתה בינו לבין סבתי ז”ל. כדי לספר את האהבה הזו, אקרא להם בשמותיהם: שמואל ומינה. משפחות ישעיה וולנשטיין היו מיודדות זה מכבר. הם עצמם נפגשו בבית המסחר של אביו, שבו שכרה אחותה, הדסה, מקום למכירת הכובעים שיצרה. ב-1927 נישאו וב-1928 נולדה להם אמי, ורדה. רצה הגורל, ואחרי כשנתיים היה המשבר הכלכלי הגדול שהגיע גם לארץ ישראל. כבן המכבד את אביו, לקח שמואל על עצמו את פשיטת הרגל של העסק.

בשנת 1931 לקח את אשתו ושני ילדיו לפריז, בניסיון למצוא פרנסה, אולם ב-1936 שבו הביתה, לאחר שמינה לא יכלה עוד לשאת את הריחוק ממשפחתה, ואת היחס האנטישמי שלו זכו בפריז.

במהלך השנים חלה התאוששות במצבם, והם למדו ליהנות מהדברים הפשוטים של החיים. בשעת אחר הצהרים, סמוך לשעה ששמואל היה צפוי לחזור מהעבודה. מינה היתה מתלבשת יפה ומתאפרת רק לכבודו. מדי פעם היו הולכים לבית קפה, או לשחק קלפים עם חברים. בכל קיץ, בלתה המשפחה כמה שבועות בבית אחד מידידיו הערבים, איתם למד בבית הספר. שמואל היה שוכר משאית שתיקח לבית הנופש את המזרון והמצעים של רעייתו האהובה, מינה, כמו גם את כלי אוכל וסירים. אהבה עזה היתה ביניהם. אהבה שנגדעה בפתאומיות, באכזריות. הוא היה בן 47 כשנהרג. מינה היתה בת 43.

סבי, שמואל ישעיה ז”ל, היה ידוע בעיר כאדם בעל דעות פוליטיות מתונות, שהטיף לאחדות כל פלגי היישוב. חבריו היו רבים ומגוונים, עליהם נמנו, בנוסף למוכתרים של מספר כפרים באזור ולמשפחות הספרדיות המיוחסות של ירושלים, גם איתמר בן אב”י, אברהם איכר, מפקד ההגנה בירושלים ודוד תדהר, שהיה קצין במשטרה הבריטית. הוא הצטרף לארגון ההגנה והשתתף בהגנת ירושלים בפרעות של 1921 ו-1929. בהמשך, היה פעיל בתחום הרכש, ובתקופת מלחמת העולם השניה התנדב כפקח באגודת ה.ג.א בירושלים, שעסקה בהתגוננות נגד גזים והתקפות מן האויר.

עם מותו בפיצוץ, החיים של כל המשפחה השתנו לבלי הכר. אמי בת ה-18 מצאה עצמה מפרנסת יחידה של אמה עד סוף ימיה, ותקופת מה גם של אחיה. את המלגה שקבלה ללמודים באוניברסיטה העברית לא יכלה לממש. דודי אבד את דמות האב שלו, הגיל בקריטי בחייו של נער מתבגר. סבתי לא התאוששה מהאסון שפקד אותה. למרות שחזרה לתפקד בחיי היומיום, נותרה בודדה עם כאבה, אותו נשאה עוד 46 שנים נוספות.

ואני לא זכיתי להכיר את סבי המיוחד הזה, רק לשמוע בקולה של אמי את הכאב האיום שלעולם אינו נגמר.