אפוקליפסה.

מאי 2015

ערוץ ההיסטוריה. סדרה על הנאציזם: אפוקליפסה.בצבע.
ההמונים מריעים.  הספרים נשרפים, למחוק כל חשיבה אחרת. המתנגדים הפוליטיים נכלאים במחנות ריכוז ל’חינוך מחדש’. התקשורת עוברת סתימת פיות . הכל נראה מפחיד ומאיים. קשה לי להבין איך יהודים צעירים ובריאים נשארו בגרמניה. הכל היה ברור כל כך. אז למה הם לא יצאו משם? למה הם לא הרגישו שגרמניה חדלה מלהיות מולדתם, שהם לא רוצים עוד להיות גרמנים?
בשנת 1934, עקב חוק הנומרוס קלאוזוס , גורש אבא שלי  מבית הספר הריאלי בעיר מגוריו, האם. בזכות אמו שבאה ממשפחה ציונית, נשלח אבי להכשרה חקלאית. ב-דצמבר 1937 בא באוניה ירושליים לישראל, במסגרת עליית הנוער. בבוא היום, שנים מאוחר יותר הסכים לקבל  פיצויים ורנטה של ביטוח לאומי , כנראה משום  שהוא היה האח הבכור ואחיו לא יכול היה בלעדיו לתבוע. אבל אבי סרב,  לקחת את האזרחות הגרמנית.
מקס שטרנהיים, סבי, האמין בכל ליבו ממש כמו הרבה יהודים אחרים, שהשירות הצבאי שלו, כולל פציעה קשה במלחמת העולם הראשונה וצלב ברזל שהוענק לו, ימנעו מהנאצים מלפגוע בו ובמשפחתו. אשליה זו  נרמסה בליל הבדולח, כשהוא ובנו השני, צבי, נעצרו. לאחר  מכן שוחררו עם התראה לצבי לעזוב את גרמניה תוך מספר ימים, . צבי ניצל גם הוא , כשנשלח ב”משלוח הילדים” לבריטניה, באמצעות תנועת “הבונים”.  ומקס וזלמה, סבי וסבתי, מה קרה להם? הם היו מבוגרים יחסית.  הם נולדו ב-1877, 1888 וב-1938 מלאו להם  61 ו-50. סבי היה נכה מלחמה, וסבתי עברה ניתוח ראש מספר שנים קודם לכן, להוצאת גידול ממוחה. הם נשארו, הוגלו מעיר מגוריהם לעיר קלן, משם לגטו לודג’ (ליצנמשטאט) ומשם למחנה ההשמדהחלמנו (קולמהוף). התאריך האחרון הידוע לנו הוא תאריך עזיבתם את לודג’ והעברתם לחלמנו, 7 ביולי 1942.

בשנים הראשונות לעלית הנאצים, קרוב לודאי שהיתה האמונה שהשפיות תחזור ושתרומתו לגרמניה תוכר, והכל יסתדר. בסוף, קרוב לודאי, זה היה החשש מפני התחלה חדשה בגיל כזה. ואולי כבר לא היה להם די ממון כדי לממן את הנסיעה, וגם האפשרויות להגר כמעט ולא היו קיימות. האם הייתי חכמה יותר באותם תנאים?

 אמרו, שהם הלכו כצאן לטבח. אבל כשחבורת חיילים מתפרצת לביתך באישון לילה ומאיימת על משפחתך…  והרי הם תקפו משפחות, לא לוחמים.  .ומי בכלל יכול היה לנחש, שהתרמית הענקית כל כך מתרחשת? הרי הממשלה הודיעה שהם נשלחים למחנות עבודה. מי בכלל היה יכול לנחש שהם מושמדים? וגם כשהגיעו השמועות… איך להאמין לכזה דבר. זה הרי לא אנושי

והרי יש לנו דוגמא כמעט זהה של התנהגות אזרחים בבעת שהם נאספים בהמוניהם, משפחות משפחות, למחנות. מחנות ההסגר שבהם נכלאו אזרחים אמריקנים ממוצא יפני במלחמת העולם השניה: חייילם אמריקנים אספו אותם מבתיהם, העלו אותם עם  מזוודות על משאיות, הסיעו אותם ליעדים לא מוכרים, למחנות מוקפי גדרות תייל ובהם מגדלי שמירה עם חיילים חמושים. כמה יפנים ברחו?

נכון, לא ניסו להשמיד אותם ולא הרעיבו אותם, אבל ללא ספק הם חוו אותו בסיס של חוויה – השפלה, אבדן חירות, חרדה מפני העתיד והחמור מכל: תחושת הבגידה. זה היה דבר שלא יכלו להאמין בו, ואני בטוחה שגם אלה שחזרו לחייהם כאמריקנים, לא סלחו בליבם לאומה האמריקנית הגדולה. זו היתה גזענות לשמה. מדוע לא הכניסו למחנות הסגר אזרחים לא-יהודים ממוצא גרמני, או אזרחים ממוצא איטלקי?

איך קרה שבבריטניה שלחו פליטים יהודים ממוצא גרמני למחנות הסגר באוסטרליה?  איך קרה שהבריטים עשו את זה באפריקה, לפליטים שברחו מגרמניה הנאצית? צביעות ואנטישמיות.בסופו של דבר, בשום מקום לא באמת אוהבים יהודים.  ברגעי האמת, היהודי הוא האויב.

“אנו רוצים עם שוחר שלום, ממש כמו שהוא עם אמיץ” אמר היטלר אחרי סיפוח אוסטריה. כשאני שומעת את זה בצבע ובצליל מפי היטלר, אני שואלת את עצמי,  עד כמה קל בעזרת נאומים חוצבי להבות לסמא  עיניהם של המון אנשים.  ועכשיו צא ושאל, כיצד יתכן שבעם כמו שלנו, העם היהודי שעבר כל כך הרבה תלאות וסבל, קיימת שנאה בין-עדתית ובין-מגזרית כל כך חזקה, נכונות של אנשי מפתח ומנהיגות כביכול לנצל את מעמדם על בסיס עדתי. המכנה המשותף הנמוך של כל העדות גם יחד משתלב  עם אמונות דתיות בצד מנהגים שמדגישים את הטפל ומתעלמים מהעיקר. במסווה של תחושות לאומיות מזויפות, מלובה שנאה בעוד מנהיגיה, מכל העדות, חוגגים.  ובציניות הגדולה ביותר, הם מציגים השגים של עם  רוע ישראל, ושל העם היהודי ככף הטובה של המאזניים, זו שמאזנת את הנהגתם.

זו לא המדינה שאליה פללו הורי ודורות המייסדים.   מדינה שבה שרים “מה שטוב בשבילנו הוא טוב למדינה”.  אילו רק היו הצעירים מוכנים להילחם על הבית שלהם כמו שנלחמו עליה הורי, ואילו רק  עמדו המכנה המשותף הגבוה.