Featured post

Einstein – Pro-Zionist, anti-terrorism


9-11-2023

Pro-Palestinians published this letter by Einstein, from April 10, 1948.

They erroneously suggested that those he called “criminal people” were the Zionists. Nothing is further from the truth.

When Einstein wrote “… a real and final catastrophe should befall us in Palestine…” and so forth, he was expressing fear for the Jews who lived in (then still Mandatory) Palestine, and it is clear that he associated his fear with the much greater catastrophe that happened just before – the holocaust.

Einstein was strongly opposed to the two groups of Jewish resistance that “build up from our own ranks”, whom the British called Irgun and the Stern Gang. When he wrote “I am not willing to see anybody associated with those misled and criminal people”, he was talking about Irgun and Stern Gang. He was opposed to terrorists, even or maybe especially, ones that grew in our Jewish midst.

Einstein would NEVER have supported the Hamas terrorism.

Also, in his letter, he was not writing about the Arabs, who many people now call “the Palestinians”. His letter had nothing whatsoever to do with them.

As a rule, Einstein was always strongly supportive of unlimited Jewish immigration to Palestine, and believed that Balfour Declaration’s proposal to establish a national home for Jews in Palestine “redresses the balance” of justice and history; He pointed out that “at the end of the first world war, the Allies gave the Arabs 99% of the vast, underpopulated territories liberated from the Turks to satisfy their national aspirations and five independent Arab states were established. One percent was reserved for the Jews in the land of their origin”. And I add – a “home” but no state was given the Jewish people.

Einstein expressed a thought that he would rather not see an independent Israel with a military – but that was before the Holocaust – in April 1938. It was before the holocaust, even before Kristallnacht  (Nov. 1938); and long before the actual horrendous scale of the extermination of the Jewish people was unraveled.  Einstein also believed that Arabs and Jews could and should live in harmony together in this land. That never happened, and the Arab states waged war on newborn Israel with the slogan “From the river to the sea” – free of Jews. They still do.

In June 1947, Einstein wrote to  Nehru, Prime Minister of India: “Long before the emergence of Hitler I made the cause of Zionism mine because through it I saw a means of correcting a flagrant wrong….The Jewish people alone has for centuries been in the anomalous position of being victimized and hounded as a people, though bereft of all the rights and protections which even the smallest people normally has…Zionism offered the means of ending this discrimination.”.
(Bold is my addition).

https://www.jns.org/history-channel-removes-tendentious-wording-about-einstein-and-israel/#.V9Z7sFt96Uk=

Ten years and in a whole new universe, when  President Harry Truman recognized Israel in May 1948, Einstein declared it “the fulfillment of our (Jewish) dreams.”
https://zionism-israel.com/ezine/Einstein_and_Zionism.htm

Einstein, like most of the Left Wing Israelis lived under the delusion that peace between Arabs and Jews was possible. But it’s not enough that one side is willing.

Obviously, Einstein’s vision was never to be.

I hope, I have in a small way helped to refute the lies and ‘inaccuracies’ about Einstein.

Einstein was anti-terrorism and a great supporter of Zionism.

Featured post

מרי אזרחי, בכל אמצעי חוקי ובלי אלימות – כן.


קריאה למרי אזרחי כנ”ל  – כן.

הפסקת התנדבות למילואים – כן, איש איש על פי הבנתו ומצפונו.

נשיאת דגלים ושלטים כמחאת יחידים, בכל רגע, בכל מקום –  כן.
אני הולכת לכל מקום כבר כמה חודשים, כשאני נושאת עמי דגל ישראל ושלט מחאה קטן  (פרט לבת עלמין, המחאה שלי עוצרת שם)  

קבוצות שיושבות ומוחות יחד בפארק ציבורי –  כן.

פגיעה בבני משפחה של יעד המחאה  – לא. לא מוסרי בעיני.

הפרעה לניידות השכנים  – לא.

הבערת צמיגים – לא. למה? תחשבו על אנשים שהם חולי אסתמה או מערכת הנשימה. אנחנו לא באים לפגוע באזרחים.

חסימת צירים מרכזיים  – לא. למה?  תחשבו על רכבי חירום שצריכים לעבור בהם. אנחנו לא באים לפגוע באזרחים.

חסימת נמל התעופה – לא. ביומיום – זו פגיעה באזרחים שעבדו קשה ויוצאים לחופש –  זה אירוע שמתוכנן מראש ועולה הרבה כסף. אנחנו לא באים לפגוע באזרחים. בשעת חירום – ודאי שלא.

אנחנו באים למחות, בכל הכוח, לא לפגוע באזרחים.

 מרי אזרחי, בכל אמצעי חוקי ובלי אלימות  – כן.

Featured post

מהפיכה משפטית שהיא הפיכה משטרית – אל תגידו לנו מי הרוב


האופוזיציה לא מקבלת את דין הבוחר! רוב העם בחר בנו! השמאל לא מקבל את תבוסתו! כך חוזרים ואומרים ראשי הקואליציה השכם והערב, תוך התעלמות מוחלטת מהרכב המשתתפים במחאה הבלתי-מפלגתית המתרחשת בארצנו. מחאה החובקת אנשים מכל חלקי החברה – דתיים, חילוניים, לאומיים, נשים וגברים, ובני כל העדות  –  מצביעי קואליציה לצד מצביעי אופוזיציה. רובם ככולם מפגינים עם דגל ישראל בידם, מתנוסס בגאון או עוטף אותם. הדגל הזה הוא של כולנו.

אותם נציגים בכנסת מתוך הקואליציה שטרם קלטו את העניין, אינם מאמינים למראה עיניהם. הם אינם מבינים מה מתרחש. הם אומרים שיש ‘רק’ מאה אלף שיצאו למחות, מול המיליונים שבחרו בהם.  אבל על כל אחד או אחת  שיצאו לירושלים להפגין, ישנם רבים אחרים שהיו רוצים להגיע אבל אינם יכולים. חלקם מפגינים ברחובות הערים שלהם או בצמתים הקרובים.  

חלק מן האנשים עדיין אינם מבינים מה באמת קורה. השבוע יצאתי עטופה בדגל לרחוב ראשי בהוד השרון בה אני חיה בשעה שאינה מן המניין, כך הסתבר לי, בלוח ההפגנות. פנה אלי בחור צעיר ואמר בתלונה נרגשת: “למה את עטופה בדגל! ” ומיד חזר על הרבה סיסמאות: “אתם “, כך אמר לי, המפגינה הבודדת ברחוב, “אתם האשכנזים, אתם  גזענים! פריווילגים! הזיזו לכם את הגבינה!…”  ועוד כהנה וכהנה. הוציא את מרירת לבו עלי, דיבר בשטף ולא אפשר לי להוציא מילה, אבל אני נשארתי לעמוד מולו, לא הפניתי גב, הקשבתי לו. אחרי זמן לא רב, עבר הבחור למילים אחרות: “… אבל ” הוא אומר לי “אני אוהב אותך. אנחנו אחים!”.

כדאי שהמיעוט הקיצוני שיושב כרגע בכנסת ומעביר חוקים שהיה עדיף לולא היו רואים אור יום, יפקח את עיניו ויאזין בקשב רב.

לא תצליחו לתקוע טריז בין הרוב המכריע של העם, שיש בו אהבת חינם המתגברת על כל חילוקי הדעות. אחרי שהכל יגמר, אנחנו נקום ונחזור לחיות חיים דמוקרטיים. כל איש וכל אישה יבחרו את נציגיהם בכנסת על פי דעותיהם ואמונותיהם בקשת הרחבה המהווה את עמנו. הם יתווכחו עד כלות הנשמה – ולבסוף יקבלו את ההסכמה הרחבה של הרוב. הרוב האמיתי.

Error in Britannica Encyclopedia entry: “Philistine people”, confusing “Philistia” with Palestine


Feb 16, 2024

Dear Editors of Britannica Encyclopedia,

There is a factual error in the Britannica Encyclopedia entry: “Philistine people”.
It states:
“The area contained the five cities (the Pentapolis) of the Philistine confederacy (Gaza, Ashkelon [Ascalon], Ashdod, Gath, and Ekron) and was known as Philistia, or the Land of the Philistines. It was from this designation that the whole of the country was later called Palestine by the Greeks.”

The error is on the last line “the whole of the country was later called Palestine by the Greeks”.
It was not the Greeks, but the Romans who named Judaea ‘Syria-Palaestina’, in the 2nd century CE. You can check the entry “Palestine” under “introduction”, it is accurate enough on that specific point.

The Philistines disappeared as a people with the conquests of the Babylonian king Nebuchadrezzar II during 603-601 BC. The Philistine cities became part of the Neo-Babylonian empire.
No connection to Palestine in any way.

I read the erroneous statement quoted by an X (Twitter) member, as an argument in the ongoing heated debate on the issue of Palestine.

I believe it is essential, as well as urgent, that you correct this error immediately, and not mislead your readers.
Awaiting your response,

Respectfully,
R. K.

from Britannica Encyclopedia , entry: “Philistine people”.

שמעתי אומרים, שצריך להחזיר את החטופים אך “לא בכל מחיר”.


אחד המחירים שלא רוצים לשלם הוא – חלילה, אם נשחרר את כל המחבלים המתועבים הם יחזרו בעתיד ויהרגו בנו, אלה שחיים בארץ. ולכן, משתמע, שעבור בטחונם של אזרחי ישראל (למעט החטופים) יתכן מצב שבו לא נוכל לשחרר את החטופים. בעיני זהו טיעון לא-מוסרי ולא יהודי.

אני אומרת: בעלי הטיעון הנ”ל רוצים להפקיר את חטופי העוטף פעם שלישית.. פעם אחת – עשרים שנות מלחמה; פעם שניה – 7.10 – זה כבר נעשה ואין להשיב.

ופעם שלישית, להפקיר את החטופים, כי בטחוננו קודם לבטחונם. לא-מוסרי, לא-יהודי.

תושבי העוטף שמרו את הגבול 20 שנים.
הם חיו באזור מלחמה וספגו ירי רקטות ועוד, כל העת הזו, על מנת שבישראל רבתי נוכל כולנו (למעט העוטף) לחיות את חיינו ללא הפרעה.
הם כבר מילאו את תפקידם מעל ומעבר.

כעת אנחנו חייבים להם.
גם במחיר סיכון שאולי יהיו מחבלים שיחזרו.

ובכלל, הרי הממשלה הזו מבטיחה לאנשי העוטף, אלה ששרדו וחיים כפליטים בארצם, שאוטוטו יהיה בטוח לחזור לשם, כי צה”ל ידאג לבטחונם וימנע אחרועים בנוסח 7.10 .

אם זה כך – אז איך הטיעון “אם נשחרר את כל המחבלים המתועבים הם יחזרו בעתיד ויהרגו בנו” , בכלל תופס?

ויש לי כמה שאלות לגיבורים שמוכנים להקריב חיים של אחרים על מזבח בטחונם הם

א. האם דיברת כאשר הוחלט לקחת מכיתות הכוננות את הנשקים
ב. האם דיברת כשהקטינו את כוחות הצבא בגביל עזה
ג. למה את/אתה לא חייתם בעוטף?

לבדי עם עציצים


השקיית טרום-שרב.

עשרות עציצים, אולי כבר מאות.

מחייכים אלי.  בואי, בואי.

מקטנטנים עד גדולים, מתינוקות ועד עצים.

צריך להוסיף אדמה, צריך להעביר לעציץ גדול

צריך להוריד עלים יבשים

ולגזום ענפים מיואשים

צריך למצוא מזיקים

צריך…

ומי ישמור עליכם, יקירי, כשאני כבר לא אוכל?

מי ימצא בית לספרים מבית אבא-אמא, שלא יכולתי להשליך?…

ומה יהיה על ספרי המשפחה שאמא ערכה וליקטה בעמל רב,

 מלאי היסטוריה משפחתיתי וגם לאומית?

והתמונות המשפחתיות, מה עליהן? 

התמונות שלאמא כשהיתה נערה בירושלים, ועמוד תווך בעולם משוגע?

 התמונות של אבא שהיה נוטר, וחיל, ואיש משפחה?

וכמה תמונות של עבר נשכח, חיי יומיום…

ומה עם כל התעודות והמסמכים שאין להם דורש?

הלב מחסיר פעימות. עכשיו הוא כבר משתולל – מהר, לאט, חלש, חזק…

אעטוף אתכם בדגל כחול לבן, ובדגל שלל-צבעים ובדגל שחור

ואסתיר.

Open documentלאי היסטוריה משפחתיתי וגם לאומית?

והתמונות המשפחתיות, מה עליהן? 

התמונות שלאמא כשהיתה נערה בירושלים, ועמוד תווך בעולם משוגע?

 התמונות של אבא שהיה נוטר, וחיל, ואיש משפחה?

וכמה תמונות של עבר נשכח, חיי יומיום…

ומה עם כל התעודות והמסמכים שאין להם דורש?

הלב מחסיר פעימות. עכשיו הוא כבר משתולל – מהר, לאט, חלש, חזק…

אעטוף אתכם בדגל כחול לבן, ובדגל שלל-צבעים ובדגל שחור

ואסתיר.

מחאה לא-אלימה באמת


אני רק יכולה להציע לצד עליו אני נמנית – מתנגדי הרפורמה במתכונתה הנוכחית – לשנות את סגנון המחאה עד שהממשלה תשנה את פניה. 

צריך להפסיק את חסימת הכבישים ונתב”ג. חסימות הכבישים גורמים נזק למשתמשי הדרך, ומעלים את סף הכעסים לדרגת עימותים מסוכנים, ובעיקר – מבססות עמוק עמוק את השנאה והכעס שכל צד חש כלפי רעהו. מול האמירה של רבים, שזו בסך הכל הפרעה שגורמת לאי-נוחות תשובתי היא:  רבים בדרכים אינם מזדהים עם המחאה, ומאמינים באמת ובתמים שאנשי המחאה מוחקים את  בחירתם הדמוקרטית. חסימות הכבישים הציפו זה מכבר אל פני השטח בעיות שקיימות זה מכבר,  ושחלקן נובעות מהסתה מכוונת וצינית שמוביל  – לפי הבנתי –  בנימין נתניהו ומחרים מחזיקים אחריו אנשי קואליציה,  ואף עולים על רבם בהתבטאויותיהם. דריסות, עימותים בין משתמשי הדרך לבין מפגינים, חסימות בפתחי קיבוצים ועוד כהנה וכהנה.  נראה שזה נובע מהאמונה של חלק מן האנשים  בבליל שקרים, שאת תחילת הפצתם אפשר לסמן עוד בעלית הליכוד לשלטון ב-1977; ואשר בשנים האחרונות מופצים בעיקר בהנהגת נתניהו באופן מוגבר יותר ותדיר יותר., אם בדבריו שלו ואם ב”שתיקת הכבש המדומה” מול שריו וחברי הכנסת של הקואליציות שלו.

חסימות כבישים לא הועילו כהוא זה, והממשלה לא נבהלה – להיפך. היא השתמשה בהן כדי לצייר את אנשי המחאה כאלימים, פריווילגים, אנרכיסטים – כל אותם ביטויים מתלהמים שמלהיבים את תומכי הקואליציה, מלבים את האש ומחזקים את הממשלה בשיטת “הפרד ומשול” – שיטה שנמצאת  כאן בשימוש כבר הרבה זמן.

בראש משרד המשטרה עומד אדם שכולנו יודעים מיהו, ומה הוא. למרבה הצער, יש בידו את הכוח החוקי, גם אם הלא לגיטימי, להפעיל כוח  שהוא בעינינו בלתי סביר בעליל, מול המפגינים.

לאור כל אלה, אני יכולה רק להציע לצד עליו אני נמנית – מתנגדי הרפורמה – לשנות את סגנון המחאה עד שהממשלה תשנה את פניה.  לעבור למחאה פאסיבית.  עשרות אלפים שיתיישבו על הארץ באזור המחאה שיוגדר, בשקט, עם דגלים, עם או בלי שלטים. תמונה שנחרתה במוחי ביום שבו עבר החוק היא עשרות בני אדם יושבים, ומכתזית משפריצה עליהם סילוני מים. כך סתם. ועוד: מפגין יושב על גדר, ומישהו מהמכתזית מכוון אליו סילון אדיר של מים, עד שהוא נופל לאחור.  

תמונות כאלה, שיש להפיץ בעולם כולו, הן תמונות של שלטון שמתעלל באזרחיו. תמונות שיחזרו על עצמן מדי שבוע ובאירועים מיוחדים. תמונות שנתניהו, אשר (לדעתי) שולט במצב ביד רמה, לא היה רוצה שיגיעו למדינות המערב, שכן הן מרחיקות ממנו את הביקור אצל נשיא ארצות הברית, כמו גם אצל ראשי מדינות באירופה. 

למחאה יהיה ניצחון מוסרי כאשר  גובה הלהבות ירד,  תגובות אלימות מצד המשטרה  יתפשו בעולם באופן שיזיק לנתניהו.  כי הוא זה שמחזיק במושכות.   

הלחץ צריך להיות עליו, ולא מול בני עמנו מן הצד השני. 

ששים וארבע אצבעות, אלעק


26.7.2023

בכל הזדמנות של פוטו-אופ, ותחת כל עץ רענן, הקואליציה משננת את המנטרה השקרית שלה: יש לנו רוב, 64 אצבעות,  שלטון מחליפים פעם ב-4 שנים  בבחירות, ועד אז – תנו לנו למשול.
שקרנים!

את הממשלה הקודמת, של בנט ולפיד,  הפיל בנימין נתניהו עם חבר מרעיו. הם לא חיכו  4 שנים לבחירות. הם מצאו את הנקודות החלשות במבנה ולחצו באמצעים מכוערים – כולל ובעיקר מצור על בתיהם של חברי כנסת ומשפחותיהם, באופן שעכשיו הם מייללים כשעושים להם אותו דבר! 

נתניהו ביזה את הממשלה הקודמת ואת ראשיה,  חברי האופוזיציה דאז בראשות נתניהו ביזו את הכנסת כאשר נמנעו מלשתף פעולה בוועדות הכנסת וכאשר הפריעו על בסיס שוטף ובצורה בוטה בצעקות לפעילות המליאה.  נתניהו וחבר מרעיו ביזו אותנו, כולנו. אלה שלא בחרו בו, ואלה שכן.

ממשלה מחליפים בבחירות? לא-נאה דורש, ונאה מקיים. אם זה היה מותר לאופוזיציה בראשות נתניהו – זה מותר גם לאופוזיציה הנוכחית.

הממשלה הזו איבדה כל רסן ואין לה שום בושה. ממשלה כזו מחליפים בבחירות רק אם לא מצליחים להפיל אותה קודם לכן. וכל האמצעים (החוקיים) כשרים!

(קטע הנ”ל פורסם הביום 25.7.2023 בפייסבוק שלי).

—————————  

הם אמרו, שבנט גנב את קולות הימין, שהוא הבטיח לא ללכת עם לפיד ובסוף הקים “ממשלת שמאל”. הוא רימה את בוחריו.  כמה בוחרים היו לו?  שמונה מנדטים.  האם הוא עשה את זה לבד? לא איילת שקד היתה איתו. ואחרים.

אנחנו אומרים – נתניהו חבר לקיצוניים מן הימין ומכר את המדינה ומכר אותנו על זכויותינו לסמוטריץ’, לבן-גביר ולעוד כמה ‘כוכבים’.  כמה מנדטים היו להם יחד?  14.  ארבע עשרה זה לא רוב.  אם רוב העם היה רוצה את דרכם, רוב העם היה בוחר בציונות הדתית.   כמה מנדטים היו לליכוד?  32.  שלושים ושניים זה לא רוב.אם רוב העם היה רוצה את דרכם, רוב העם היה בוחר בליכוד. זה לא קרה.
חברי כנסת של הליכוד הודו בפה מלא שהם לא שמעו על ה’רפורמה’ עד שיריב לוין לא הכריז עליה בכנסת .בנאומו הנלהב, אחרי הבחירות.   אמיר אוחנה אמר זאת בפה מלא. 

על פי כל הסקרים, הרוב בעם שייך לאנשים שדוחים מכל וכל את ה’רפורמה’ שהציג לוין, ואת הדורסנות שהציג שמחה רוטמן בוועדת חוקה, חוק ומשפט כלפי האופוזיציה.  כל מי שצפה ולו מעט בערוץ הכנסת ראה זאת. הייתי ממליצה לחברי הליכוד – וגם לקיצוני הציונות הדתית לזכור היטב: רוב העם אינו דתי ואינו חרדי. הרוב הזה מתחלק לשתי קבוצות –  מסורתיים וחילוניים, ואת כולם משקפת תפישת עולם ליברלית, שבה אורח החיים מאפשר לכל אדם להחליט עבור עצמו עד כמה הוא רוצה לשמור מצוות כאלה ואחרות, אם בכלל. תפישת עולם ליברלית המאפשרת לכל אדם לחיות באיזו זוגיות שמתאימה לו.
זהו אורח חיים הדוגל בסיסמה “חיה ותן לחיות”. חיה ותן לחיות.

חברי הקואליציה חושבים שהפעם הם זכו בפיס, וכי 64 אצבעות פירושן: עכשיו תורנו לבזוז את טמיון המדינה.  חברי הקואליציה אומרים, שלא נותנים להם למשול. הם מאמינים ש’למשול’  פירושו “ליישם את המדיניות שלנו” ושוכחים את ההמשך: “… באופן חוקי, תוך שמירת זכויות כל האזרחים” – כולל זכויות הצד “המפסיד” – ובפרט שהצד הזה הוא כמעט חמישים אחוז מהעם. הם  בכלל חושבים, שעכשיו, במשך ארבע שנים, לעם כבר אין מה לומר. שיחכה. ארבע שנים. או יותר.

הם מכירים כמה מילים יפות כמו” אחים”, ו-“הידברות”. אבל הם לא יודעים לממש אותן. הם יודעים להגיד בנשימה אחת “כולנו אחים” ו”… חמורו של משיח”.  אנחנו בעיניהם החמורים שצריכים לשאת בעול, לשלם  מיסים, להחזיק את הכלכלה, לבצע אותן משימות שלהם לא כל כך נוח לבצע – כמו למשל לשרת בצבא ולתחזק אותו, לשלוח חלק מבנינו לקרב ולהגן על המולדת. ותשבנה אימהות החיילים חרדות בביתן שמא תגיע ההודעה הנוראה מכל. ותשבנה אימהותיהם של  אלה ש”הורגים עצמם באוהלה של תורה” ותדענה, שילדיהן ישובו הביתה בשלום. כל יום.

הידברות לא היתה כאן. מה שהיה זה שקרים והסתה – מפי בכירים וזוטרים כאחד.   כיעור מזעזע  מעל לדוכן של בימת הכנסת, לצד שקרים והסתה תחת כל עץ רענן מחוצה לה. מה שהיה, זה השתלחות חסרת רסן בחברי האופוזיציה, ובמאות אלפים שמחו במשך 30 שבועות ברחובות. מה שהיה זה ניבול פה, והתנהגות חסרת תרבות של מי שאיבדו כל קשר למציאות.
והיתה שתיקה רועמת של הכבשים בליכוד. אלא שהמפלגה הקוראת לעצמה ‘הליכוד’ כבר מזמן איבדה את ערכיה כמו גם את חבריה הערכיים. כל מי שיכול היה – נמלט כל עוד נפשו בו מן המפלגה, ואל הריק שהשאירו אחריהם נשאבו הרבה מדי אנשים חסרי בושה.

הידברות לא היתה כאן.  היתה סתימת פיות בריונית לחברי וחברות הכנסת מהאופוזיציה, שלחמו באומץ ובאצילות להשמעת דבריהם. הם התחילו את דרכם מתוך אמונה ותקוה שרוטמן ולוין הם היוצא-דופן, ושעדיין יש בליכוד חברי כנסת אחרים שדעתם לא השתבשה עליהם. די מהר התברר,  שמדובר באירוע אחר לגמרי. רוטמן שלט בחדר הועדה משל היה “עבד כי ימלוך”.  הוא לא רק סתם פיות ומנע כמעט לגמרי .התבטאות של מומחי האופוזיציה ואפילו יועצי הכנסת. הוא ביזה  אנשים. הוא ניצל את כוחו לרעה
הוא ביזה אותנו, את עם ישראל. מגיע לנו יותר טוב. הרבה יותר טוב.

מדובר בשימוש ציני ומכוער ב-“64 אצבעות” כדי לקדם ‘מדיניות’ של הקואליציה. אלא מאי? עיקרי המדיניות הזו הם קידום עניינים אישיים של מפלגות הקואליציה, ושתלך המדינה לאבדון.

אז כאמור.
הממשלה הזו איבדה כל רסן ואין לה שום בושה. ממשלה כזו מחליפים בבחירות רק אם לא מצליחים להפיל אותה קודם לכן. וכל האמצעים (החוקיים) כשרים!

מה שבין “אקסודוס” ל”אלטלנה”


13.7.2023

אורי ברנר, בספרו “אלטלנה” (1978, עמ’ 70-85) מתייחס לקשר שבין הפלגת אונית המעפילים “אקסודוס” ומתן הנשק לאלטלנה על ידי שר החוץ הצרפתי דאז , ז’ורז’ בידו. בתקופה ההיא, כותב ברנר, פעלו משרדי הממשלה השונים בצרפת באופן עצמאי, כעין “אחוזות פרטיות”, וכל משרד הוביל מדיניות משלו, כאשר לא תמיד יש התאמה ביניהם. המפלגה הסוציאליסטית, שאחד ממנהיגיה היה ליאון בלום, סייעה למפעל ההעפלה שניהלה ההגנה. שר הפנים אדוארד דיפרה הנחה את השרותים שבשליטת משרדו לסייע, והם אף תרמו להסוואת הפעילות מעיני סוכנים בריטיים בצרפת, לרבות בנמלים שלה. בכך התאפשר בסיס פעילות של רכישת נשק ותחמושת מצרפת עבור ההגנה וצה”ל.

במקביל, הצליח איש האצ”ל שלמה אריאל, באמצעות קשריו בצרפת, להשיג ממשרד החוץ נשק, שאותו הוביל צבא צרפת אל האוניה אלטלנה. שר החוץ בידו היה מנהיג הימין הלאומני והיה בעברו בעל עמדה חשובה ב”רזיסטאנס”. אחד מיסודות מדיניות החוץ של צרפת בעת ההיא היה חתירה לברית עם בריטניה, זאת עקב חשש מפני התפשטות הקומוניזם אל מערב אירופה. יסוד נוסף היה חתירה להבנה עם המוסלמים והערבים, זאת על רקע הבעיות שהיו לצרפת עם תושבי צפון אפריקה שהיו בשליטתה.
ה”אקסודוס” היתה אמורה להפליג ביולי 1947 מנמל סט שבדרום צרפת. דבר הפלגתה פורסם כחלק מן הניסיון להטות את דעת האומות לטובת הפליטים. אחרי מאבקים פוליטיים פנימיים, הצליח שר החוץ בידו להשיג החלטת ממשלה נגד יציאת האוניה מחופי צרפת. אלא שרב-החובל הצליח למרות הכל להוציא את האוניה מן הנמל ללא נתב, והיא הפליגה ארצה. היא נתפסה על ידי הבריטים, המעפילים הועלו על אוניות גירוש. בתחילה הגיעו לצרפת, אך המעפילים סרבו לרדת, וממשלת צרפת סירבה להוריד אותם בכוח. כידוע, הפליגו האוניות לאחר מכן לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה (המבורג) והורדו מן האוניות. בסופו של דבר עלו רוב המעפילים לישראל בדרכים אחרות, עד ספטמבר 1949 (אקסודוס (אוניית מעפילים), ויקיפדיה).

ברנר מעלה את הסברה כי המפלה שנחל ז’ורז’ בידו מידי ההגנה בעניין אונית המעפילים “אקסודוס” גרם לו להעדיף את אצ”ל על ההגנה, וכי מתן הנשק במתנה ביוני 1948 היה גם מסיבות של נקמנות. ברנר משער עוד, כי אצ”ל פנה אל בידו לעזרה כדי לבצע את “תוכנית הפלישה” שלו לארץ-ישראל, לאחר שתקום בו ממשלה יהודית עצמאית. תוכנית כזו העלה אברהם שטרן עוד ב-1939 בפולין, עם סיום קורס הקצינים של אצ”ל. מפקדת אצ”ל תחת מנחם בגין אימצה את הרעיון, שכונה “התוכנית הגדולה”.  הרעיון היה לגייס בני נוער לאצ”ל ולהכשירם  בגולה ללוחמה בארץ. במקביל, להכשיר את חיילי האצ”ל בארץ ללוחמה בשלטון הזר, ולבסוף לתאם נחיתת מגויסי הגולה בחופי הארץ ולפתוח במלחמה נגד הבריטים.

על פי לנקין, יכולה היתה האלטלנה להכיל 5000 איש, חטיבה שלמה על ציודה (לנקין, ספורו של מפקד אלטלנה, עמ’ 289 ). מסיבות שונות הפליגה האלטלנה כשעליה נשק רב, ו- 940 חיילי אצ”ל במהלך ההפלגה ערכו על הסיפון אימונים צבאיים (לנקין, עמ’ 307):

כתב לנקין: ” יום ה-11 יוני 1948 ישאר בזכרוני כגולת הכותרת בפרשת פעולתנו בגולה. ביום זה הפליגה ‘אלטלנה’ מחופי אירופה ופניה לישראל …. באותו יום  הגיעו לרציף 940 חיילי אצ”ל…  “. עמ’ 310-311: “למחרת יום הפלגתנו הנהגנו אמונים צבאיים לאנשינו… פלוגה מיוחדת בת כ-120 במספר, שנקראה בפינו משום מה “הפלוגה החמישית” … הורכבה מתוך כלל אנשי ‘אלטלנה’, פלוגה זו נועדה לשמש פלוגת קומנדו שתבצע בארץ שליחויות קרביות מיוחדות.”.

מבלי להיכנס לדיון על בעיות התקשורת שהיו או לא היו בין האוניה למפקדת אצ”ל בארץ, מה שברור הוא שאלטלנה הפליגה מבלי להודיע מראש, וכבר היה לה מקום נחיתה מתוכנן. בגין מציין (המרד, עמ’ 215-216) כי כבר באפריל 1948 קבעה מפקדת האצ”ל כי האלטלנהתגיע לתל-אביב, בחוף מול רחוב פרישמן. מיקום זה הוא בדיוק “בין שני מטות-המשנה של צה”ל: מטה הפלמ”ח בבית-מלון ‘ריץ’, רחוב הירקון ובין מטה חי”ם, קרייתי, ברחוב הירקון 91” (ברנר, עמ’ 202). רבות נכתב על משא ומתן שניהל אצ”ל עם הממשלה לגבי מועד הגעת האוניה, מקום עגינתה וכמות הנשק שתועבר לאצ”ל, באיזה אופן ומתי. הנקודה היחידה שאני רוצה להעלות פה היא, שבהסכם עליו חתם אצ”ל עם הממשלה לגבי גיוס חברי אצ”ל (1.6.1948) קיים סעיף ג’ האומר, שאצ”ל ימסור את הנשק והציוד המלחמתי שברשותו לידי צבא ההגנה לישראל, לרשות הפיקוד העליון. לפיכך, עצם העובדה שלאצ”ל היו דרישות לקבל חלק מהנשק שאלטלנה הביאה עימה, נוגד את ההסכם.
ודבר אחרון: למרות ההתחייבות למסור את הנשק לצה”ל, לא כל הנשק נמסר מיד. מתוך עדות יצחק טוביאנה, (טוביאנה – שייך ג’ראח, בי’ס לשוטרים כ4 -9_41 עמ’ 32 ). העדות היא על קרב שייך ג’ראח ובי”ס לשוטרים, במסגרתה יש התיחסות לגבי חיסול האצ”ל: “… רק חלק מן המחסנים מסרנו מיד לאחר הפירוק, אבל חלק נשאר ברשותנו ולא הסגרנו אותו לצבא. ההוראה היתה למסור לצבא רק את הכלים הכבדים, כגון מרגמות, מקלעי בראונינג, שהיו יחידי סגולה באותו זמן … אולם כלים מחתרתיים קטנים שאפשר להחזיק בסליקים… ואילו סליקים אחרים נשארו חבויים… “.

המחאה צריכה לא רק להיות בלבנו אלא צריכה להיראות כל יום, כל היום, בכל מקום


 

 אחרי שפרסמתי את המאמר “חסימת נתב”ג  וחסימת צירים מרכזיים – בכיה לדורות.” בקבוצת הפייסבוק של הפגנות כפר סבא, הוד השרון ודרום השרון, הגיב מישהו כך:


אין דרך אחרת לעצור את הדיקטטורה שבדרך מה את מציעה שנשטף פעולה אם הרס הדמוקרטיה?

וזו תגובתי:

א.  מלכתחילה, אני בטוחה לחלוטין שאין לפעולות של חסימת כבישים וחסימת נתב”ג שום (אבל שום) השפעה לכיוון הרצוי לנו. להיפך. הקואליציה ותומכיהם משתמשים בפעולות האלה להתססה ולהסתה נגד הצד שלנו, שאמור להיות הצד השפוי.

ב. יש צדק עם אלו האומרים שאם צד אחד עושה פעולות כאלה – אין לו עוד הבסיס המוסרי לצפות שהצד השני לא יעשה. אנחנו צריכים לשאוף למצב ההפוך:  למרות שהצד השני (הימין) כבר עשה פעולות לא חוקיות, שלא לדבר על לא מוסריות כאלה ואחרות  – אנחנו צריכים לא לעשות כך.
אני לא קובעת את רמת המוסר שלי יחסית לצד השני, אלא על פי אמות מידה מוחלטות ובלתי משתנות.
ורק אז יש לנו ההצדקה לדרוש שהפורעים היו”ש יעצו, יישפטו ויתנו את הדין , וכיוצא בזה.

ג. אני חרדה מפני התפרקות כללית שתגרור החרפה בהפרות החוק וגם עליה בדרגת האלימות  ברחובות מצד מי שנפגעים באמת הן מחסימת נתב”ג והן מחסימת כבישים.  משם זה יגלוש לכעסים כלליים, של מי לא רק שחושב שהאחר עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו, אז בואו נראה לו…  ברגע שאנו מסירים מעצמנו חובת ציות לחוק, זהו מורד חלקלק מאוד. לא בטוח שנוכל לעצור את זה. גם ככה כבר יש המון אנשים שעוברים על החוק וזה מידרדר מדי יום לאלימות וכבר נגמר במוות. חסימת כבישים רק “מעודדת” עוד זעם בכבישים.

ד. אני מתריעה מפני האפשרות שנאבד אנשים רבים שתומכים במחאה, הן כאלה שפעולת החסימה של נתב”ג גרמה להם נזק  והן כאלה שפעולות אלה פשוט נראות להם לא נכונות.  החשש הוא, ויתכן שנראה את זה בהמשך, שאנשים אלה יפסיקו לבוא להפגנות. אם זה יקרה,  המחאה כולה תחלש. זה מה שנקרא, גול עצמי.

ה. נכון, המצב חמור מאוד. ויתכן שיהיה צורך בעתיד בפעולות חריפות – אבל חסימת נתב”ג  היא בדיוק לא הפעולה המתאימה. זה לא פוגע בממשלה. ממש לא. זה יותר פיגוע אקראי, עם נפגעים אקראיים.

ו. אני רוצה לציין, שאני תומכת לחלוטין במחאה. פעולה מוצדקת בעיני , לדוגמא, תהיה של אנשי מילואים התנדבותיים שיודיעו על הפסקת התנדבותם בשני המקרים הבאים: אם  הממשלה תחוקק חוקים שיעמידו אותם בסכנה שיתבעו לדין בחו”ל על פעילותם הצבאית;  או  אם ירגישו שאינם יכולים לצאת לפעילות כלשהי עליה הורתה הממשלה המושחתת והרעה הזו משום שאין להם אימון בה, לאור החוקים המושחתים שהיא מחוקקת, תחת ראש ממשלה שלא ניתן להאמין למילה היוצאת מפיו. אבל גם אז, זה מותר רק כשהסכנה באמת קיימת – ולא על סמך החשש מסכנה עתידית.

————————-

שאלת – מה אני מציעה.

אני מציעה להחיות את המחאה, ולהביא אותה ביום יום לכל מקום, במחאות-יחידים.

 כיום המחאה לא באמת נראית ביומיום.  אני יודעת, שראשי המחאה עושים כל מאמץ כדי לייצר פעילויות – וכל הכבוד להם. אבל העניין הוא, שבין הפעילויות – לא קורה כלום. בעיר מגורי (הוד השרון) – ואני בטוחה שברוב המקומות – פרט לעצרת המחאה במוצ”ש – נראה שכולם ממשיכים בעניניהם כאילו כלום לא קורה.

אז אחת משתיים: או שבאמת המחאה לא כל כך קיימת.

שיקומו כל מי שמתהדרים בהשתתפות בהפגנות – המקומיות, או בקפלן, או באירועים המאורגנים – ויחיו (מלשון להחיות) את המחאה ביום יום.  בלשון השאלה,  המחאה צריכה לא רק להיות בלבנו אלא צריכה להיראות כל יום, כל היום, בכל מקום.

הדרך היחידה לעשות זאת, שכולם – אבל כולם – יציגו לראווה את המחאה שלהם. בלי פחד. בלי תירוצים.

בוא נתחיל מכך שכל אותם אנשים שמאמינים בלב שלם במחאה –  יום יום, בצאתם מהבית, לכל מקום – לעבודה, למסעדה, לקניות –  עם דגל ישראל ביד אחת ושלט מחאה ביד השניה.  אני עושה את זה מחודש מרץ.  יום יום.

נראה לי, שבהוד השרון כולם כבר ראו את המשוגעת עם הדגל. 
העניין הוא, שכל עוד אני לבד, אני כנראה משוגעת, ואין מחאה אמיתית.

תראו, הייתי בקפלן מספר פעמים. לא בכל שבת. זה הפנינג מטורף, וזה עשה לי ולבן זוגי טוב, לראות שיש עוד כל כך הרבה אנשים שחושבים כמונו.  אבל בינתיים – זה כל מה שההפגנות בקפלן עושות באמת: זה הפנינג. זה לא מחאה. מפגש של עשרות אלפי אנשים שחושבים בדיוק כמוכם  – זה לא מחאה. אין לזה ערך,  אם למחרת והכל נעלם עד למוצ”ש הבא.

לדעתי, זו גם הסיבה שהקואליציה לא מתרגשת מהמחאה. כי אין לה כוח אמיתי.
המון אנשים ברחובות, עם מחאה מתמשכת, אולי זה ישפיע עליהם.
להסתובב עם דגל בעיר – להציג את המחאה שלכם בחוץ, איפה שישנם רבים שלא מסכימים אתכם – זו מחאה.

שיהיו כל כך הרבה מאיתנו שעושים את זה, עד שגם הממשלה – וגם שאר הציבור יבינו שיש פה מחאה אמיתי, חזקה,  ומרובת-משתתפים.

ובלי תירוצים.

זהו.

חסימת נתב”ג  וחסימת צירים מרכזיים – בכיה לדורות.


גם ככה, דרך ארץ פסה מן הארץ ואי-ציות לחוק כבר שולט בחיינו ביומיום.
זה עתה התחלתי את שנתי ה-70. בטיול הבוקר שלי חזיתי ונתקלתי בתופעות ‘קטנות’ של הפרת-חוק בוטה:  רכב נכנס לכביש תוך התעלמות מתמרור “אין כניסה”.  אישה החנתה את רכבה בהקטן והאדום בחנית נכים,  לבושה שמלת קיץ קלילה ובעלת חזות תרבותית, חצתה כביש  תוך הפרעה לתנועה, ולא חזרה בכל השעה שישבתי שם על הספסל. אחרי כמה דקות – אמא וילדת-גן חוצות אותו כביש עצמו.  בכביש שני רמזורים – האחד לפניה שמאלה או להמשיך ישר, והאחר לפניה ימינה. אנשים ממתינים בתור ארוך וחלקם חוסמים את הנתיב ימינה, שבראש התור שלו עומד  מישהו שלא שם לב שהרמזור נדלק. מאחור מצפצפים בעצבים.  סופסןף הוא שם לב, גם בנתיב המקביל זזים. ראש התור צולח את הצומת ימינה, ותוקע אחריו את כל שאר התור. מחזה שחוזר על עצמו כל הזמן.

כל יום אני שואלת את עצמי – מתי יצא מישהו בעצבים מהרכב שלו ויכה נהג אחר. זה רק ענין של זמן. אנחנו הרי רואים את זה יומיום.

העצבים של כולם מתוחים עד פקיעה. “חצי עם” לא מסכים אנשי המחאה. למען השקיפות – אני מוחה  בכל רגע שאני מחוץ לבית. ראו ערכת המחאה שלי.    אם המחאה “תנצח” ונמנע את צמיחתו של משטר דיקטטורי – או אם  “64-האצבעות” ינצחו והחוקים יעברו –  כולנו נפסיד בתחום האזרחי. יותר שנאה, יותר כעס, ולבסוף אלימות. 

אני לא בטוחה מה הרווח של המחאה על ידי סגירת נמל התעופה היחיד שיש לנו. אבל אני בטוחה במיליון אחוז, שמי שהפסיד את חסכונותיו שהוציא על כרטיסי טיסה ועל שהות במלון – לא יזקוף זאת לחובת הממשלה הרעה שלנו. הוא יאשים את אנשי המחאה, ובצדק. חסימת צירים מרכזיים לאורך זמן רק מביאה נזק וכעסים.  הבערת צמיגים מעלה עשן שפוגע באנשים עם קשיי נשימה.  ומה התועלת? 

אין כזאת. זה לא מה שישפיע על הממשלה. להיפך – זה נותן בידיה נשק נגדינו.  

אנחנו צריכים לשמור על ‘טוהר הנשק’. אנחנו צריכים להימנע מפעולות שגורמות נזק לאחרים. אחרת – במה אנחנו שונים מהצד השני?

המנדט, זה כבר (כמעט) כאן!  חלק מחברי הקואליציה כבר החזירו אותנו לתקופת המנדט וליריבות המרה שהיתה בין ההגנה לאצ”ל – ובין הימין והשמאל.  חברי כנסת כמו גלית דיסְטל-אַטְבַּרְיָאן , שלמה קַרְעי,  ואחרים, מעלים את ה”סזון” ואת אירוע האלטלנה באופן חד-צדדי כאמצעי להסתה נגד אנשי המחאה.

כבר היום יש התנגשויות בין ערבים  ליהודים, פיגועים ופעולות תגמול חסרות אחריות – כך נהג אצ”ל בתקופת המנדט, כאשר ביצע פעולות טרור על הערבים (בתקופת המרד הערבי הגדול) ואחר כך הנחת פצצות במבנים, ברכבות, הנחת מוקשים חשמליים בדרכים. בתי התקופות היו הרוגים חפים מפשע, כולל יהודים, כתוצאה מפעולותיהם! 

והיום אנחנו עדים לפעולות התפרעות של נערי הגבעות בכפרים הפלסטינים ביו”ש,  ואך  כפסע בינן לפעולות טרור נוספות, כמו אלה שכבר גבו חיי אדם. באוירה כזו, להלהיט את הרוחות זה חוסר אחריות. להציע למוחים לעבור על החוק – זה בעייתי מאוד.

כי כבר ראינו שצריך רק אדם אחד שיקח את זה צעד אחד יותר מדי קדימה.

מארגני המחאה ומובילי דעת הקהל נגד ההפיכה המשטרית – תפקידכם הוא להרגיע את הרוחות. תפקידכם להבהיר מה מותר במסגרת מרי אזרחי שאיננו עבירה על החוק – ויש מה לעשות.   ואנשי המחאה – כמוני – חייבים להיזהר מאוד במעשיהם ובדבריכם.

לא די לומר ” בלי אלימות”. בעיני רבים שיושבים במכוניות בפקק ארוך, אחרי יום עבודה; ובעיני מי שתפגעו בהם על ידי חסימת נתב”ג – זה נראה כאלימות.

ומה אם יהיה אירוע חירום בהיקף נרחב?

בבקשה מכם!  מרי אזרחי – כן, חסימת נתב”ג או צירים מרכזיים – לא.